שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יצאתי לכבוש את משרד הסטוצים הממשלתי

    ככה זה, כדי למצוא הרבה יותר משני סטוצים לשבוע, אני צריכה לקום ולעשות מעשה. משהו פורמלי. משהו שידבר אל העולם ויגיד שאני כאן ושאני הכי שווה בעולם

    אחרי לילה של זיעה מיוחמת עם הפראייר התורן, מצאתי את עצמי מתעוררת כדי להשלים דחוף פרקים של 'הבורר' ולדמיין איך גם לי יש קצב כזה של אשה שהיא לא בודדה אלא כזאת שבוחרת להיות מופקרת מרצונה החופשי.

     

    תוך כדי ההזיות הספקתי גם להיכנס לטור שלי ב-ynet ולקלל את הטוקבקיסטים המעפנים שלא מצליחים להתחבר לראש שלי, לבהות ברשימת החברים שלי בפיכסבוק ולהתפלא למה כמעט אין אף אחד און ליין ביום ראשון בעשר בבוקר, להדביק כמה סטטוסים זימתיים שמקפיצים את העולמות המושלמים שלהם וכמה תמונות עירום שיגרמו להם לחשוב פעמיים כשירצו לחסום אותי.

     

    כיף של בוקר.

     

    ואז זה היכה בי: כדי למצוא הרבה יותר משני סטוצים לשבוע, אני צריכה לקום ולעשות מעשה. משהו פורמלי. משהו שידבר אל העולם ויגיד שאני כאן ושאני הכי שווה בעולם. ביטוח סטוץ לאומי ולשכת הדפוקה. לזה אני קוראת יום כיף של ממש.

     

    לבשתי את המכנסיים הכחולים, התלבטתי לגבי החגורה והחלטתי לטובתה. בכל זאת. חרמנית או לא, אשה צריכה לצאת מהבית מתוקתקת. פרעתי טוב טוב את השיער, חיפשתי את נעלי האצבע הוורודות ויצאתי לכבוש את עולם משרדי הסטוצים הממשלתיים.

     

    עם מוזיקה שמחה באוזניות והרבה עבודה עצמית של: תהיי נחמדה. אל תריבי עם אנשים. זה לא המקום המתאים לשחרר את הנביחות שלך, הגעתי אל משרדי ביטוח הסטוץ הלאומי.

     

    כדי להיכנס, צריך לעמוד בתור עם עוד אנשים חסרי הבעה, שגם הם מקווים לאהבה קבועה אבל מסתפקים בנגיעות זמניות, להגיע אל השומר, לשים את התיק והחפצים שלך על הדלפק שלו ולהוריד את החגורה.

     

    כן. השומר הוא הסלקטור הראשון. אם הוא לא מאשר את מה שיש לך מתחת למכנסיים, את לא באמת יכולה לעבור הלאה.

     

    לקח לי זמן להתאושש מהטראומה של להתפשט מול מישהו לא וירטואלי, אבל אין ברירה. במדינה שבה אנשים מצאו דרך מקורית לזיין 70 בתולות, אתה חייב להמציא דברים חדשים כל הזמן.

     

    כשסוף סוף נכנסתי, הסבירה לי פקידה שמאופרת כאילו היא תיכף מתייצבת למשמרת שלה כרקדנית אקזוטית במופע חשפנות של מזילי ריר מתוסכלים, שאני צריכה למלא איזה 50 טפסים ולהמציא איזה 80 אישורים, ואז לחזור אליה.

     

    לא אכפת לי להתעסק עם בלגן של טפסים וניירות, כל עוד שזה יביא לי מישהו שירצה להתקרב. ככה זה אשה, שהבדידות העבירה אותה על דעתה עד כדי כך שלא רק שהיא מסתפקת בסטוצים, אלא מחפשת את זה בכל דרך מחופפת אפשרית. אז לקחתי בשתיקה ובהכרת תודה את חבילת המסמכים שהיא דחפה לי ויצאתי. הבטחתי לעצמי שבלשכת הדפוקה יהיה הרבה יותר כיף.

     

    רציתי להגיע לשם רגועה כמו ציור של אשה בשמלה לבנה על החוף, אז ישבתי לנוח על דלפק של בית קפה קטן, שתיתי מיץ, אכלתי סנדויץ', דפדפתי בפרצוף משועמם באסונות העולם בעיתון היומי וקשקשתי עם המלצרית. חשבתי שיהיה לה סיפור לספר לי שאוכל להביא לטור שלי כדי שחבורה של טוקבקיסטים מנוזלים יוכלו לקטול, אבל היא לא הפסיקה לדבר על איך שהגבר שלה עושה לה טוב וחזק, שהיא ממש מגיעה לדמעות סיפוק ממנו. לא סתמה עד שהזמנתי עוד עוגה.

     

    סיפור אמיתי, אבל סיפורים אמיתיים מהעולם האמיתי עושים לי כאבים בחזה.

     

    סירבתי לקחת חלק בפסטיבל המדוכאים עלי אדמות

    בינתיים נפתחו משרדי הלשכה של הדפוקה. כדי להגיע אליהם צריך לעמוד בתור עם אנשים בעלי הבעה של מוכי גורל שכבר לא חושבים שהשמש תזרח על יום האהבה שלהם. עמדתי איתם, אבל סירבתי לקחת חלק בפסטיבל המדוכאים עלי אדמות, אז בידרתי את עצמי עם זמרת מבינת ענין באוזניות. שרנו בעליזות: "שוב שותה, שוב שיכור, שוב צוחקת, ובבוקר לא זוכרת, מתהפכת, אה אה אה אה".

     

    עלובי החיים נתנו בי מבטים זועמים, אבל לי לא היה אכפת. היה לי מצב רוח ממש טוב. עד שהגעתי אל הבודק הבטחוני הרוסי, החתיך, השרירי, הבלונדיני, עם העיניים האפורות והחיוך השמח. כשהעזתי לעבור אצלו בלי שהוא ימשש אותי קודם, צפצפה בזעם אזעקת ההתראה שלו. כבר הייתי מתורגלת.

     

    "אתה בטח רוצה שאוריד את החגורה, אה, אה?"

     

    "כן, צריך", מלמל בעודו בוחן את הכיסים שלי בקפדנות ולא נבהל מהברדק של 50 חצאי בדלי סיגריות שהצלחתי לדחוף פנימה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי מישהו יבקש ממני סיגריה.

     

    משרדי לשכת הדפוקה. מבוגרים. אמר השלט. נעלבתי קצת אבל נכנסתי בכל זאת.

     

    המשרדים היו ריקים באופן מפתיע. אנשים כבר התייאשו לגמרי מלמצוא זיון. לקח לי רק חמש דקות המתנה כדי להגיע אל רגינה, אשה חמודה, מלאת שמחת חיים, שיושבת בקובייה צבעונית ועליזה מוקפת פוסטרים של נשים יותר שמחות ממנה מהאמצע של כמה גליונות פלייבוי נועזים במיוחד. אשה כלבבי.

     

    "תראי, אני פעם ראשונה פה. אז אני צריכה שתסבירי לי איך זה עובד, הסיוט הזה".

     

    "תעודת זיון בקשה". ענתה לי רגינה בשעמום.

     

    נתתי לה את הפנקס הכחול המרשים שלי, והיא הכניסה בשתיקה נעלבת את השמות לרובריקות המתאימות במחשב הרוטט שלה. בשום מקום לא היתה שאלה לגבי אהבת אמת, מאכל מתוק מועדף, או עונה מחרמנת בשנה. לא מקצועיים בעליל כאן. כשהיא גמרה להתעסק עם התוכנה המתוקתקת שלה, היא הרימה אליי את הראש והסתכלה עליי בהערכה חצי מעריצה חצי משמיצה.

     

    "פעם ראשונה בלשכת הדפוקה", אמרה בטון של אשה שרואה חייזר. "אל תדאגי. אנחנו נעזור לך. קודם כל מגיע לך קצת לעשות חיים. מה היתה התנוחה האחרונה שלך?"

     

    "שישים ושבע על תשע", התרברבתי.

    .

    "את זכאית לשבעה סטוצים חודשיים", אמרה בסוף אחרי שגמרה לסובב את ידית גלגל המזל שלה.

     

    "מה שבעה סטוצים, שבעה? נראה לך שאני מסתפקת בשבעה סטוצים עלובים בחודש?! השתגעת?"

     

    "אל תדאגי, אנחנו נשלח אותך למכוני ליווי, אבל את לא חייבת ממש להיות זונה". רגינה התחילה להישמע כאילו כל השיחה הזאת חדשה לה לגמרי.

      

    לא תגידו חוסר פתיחות במשרדים ממשלתיים.

     

    אהבת אמת ושיחות יחסינו-לאן בתחת שלי. אני כאן כדי לעשות חיים, ולעשות את זה במקצוענות. כי חיים עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אשה צריכה לצאת מהבית מתוקתקת
    צילום: index open
    רציתי להגיע לשם רגועה כמו אשה בשמלה לבנה על החוף
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים