אחרי תחושת ההחמצה, נשארתי עם כעס עצמי
יותר מכל, אני מרגיש שאכזבתי את עצמי. במשך שנה בניתי סביבי חומה אדירה שיצרה חיץ מלאכותי בין הרגשות הטבעיים לבין ההיגיון הקר והציני שלי. החומה קרסה בבת אחת ונתנה יותר מדי חופש מתפרץ לרגשות, חופש שיצר אופוריה מיותרת
נכון, שבועיים זה שום דבר, ובוודאי לא מזיז כמו להיזרק עם טבעת אירוסים בכיס אחרי קשר של שנתיים, נכון שבדיעבד הבנתי שהתלהבתי לשווא, אבל מה שמפריע זה חוסר הפרופורציה וחוסר האפשרות להתכונן מראש לתהפוכות קיצוניות כאלה.
כשאדם רגיל צמא, הוא הולך למקור המים הזמין, שותה ומרווה את צמאונו. נניח שמדובר באדם שאיבד את דרכו במדבר, השמש קופחת, העור נשרף, השפתיים סדוקות מיובש, והמסכן רק מנסה לאגור קצת רוק כדי למנוע מגרונו להתייבש לגמרי. נניח שמוכה הגורל הזה יגיע לנווה מדבר עם מקור מים – האם מה שירגיש כשישתה סופסוף מים מתוקים יהיה דומה למה שמרגיש מי שמוזג לעצמו כוס מים ברגע שצמא? התשובה ברורה, וזאת האנלוגיה שלי. אחרי שנה שנמנעתי מלהיכנס למערכת יחסים כלשהי, במודע ולא במודע, מצאתי את עצמי יוצא עם מישהי, ולא כדי "להתרגל" לזה, אלא פשוט כי פתאום רציתי את זה באותו הרגע וזה נראה לי נכון.
באופן מפתיע, קלטתי אחרי פרק זמן מסוים, שאני אפילו לא עושה השוואות בינה לבין המיתולוגית. אז אמנם זה נגמר אחרי זמן קצר, אבל נשארתי עם סימני שאלה שמתמקדים בעובדה שלקחתי הימור ופגעתי בתקופת הוודאות הארוכה ביותר שלי – שנה שבה ידעתי שכלום לא קורה וכלום לא יקרה, שנה שבה התרכזתי רק בשיגרת הלימודים, בעבודה ובמחשבה שמתישהו אולי היא תחזור, זאת ששהשליכה אותי מהאולימפוס ונשארה שם ליהנות לבד (או שלא בדיוק לבד).
מה שיותר צורם זה חוסר הפרופורציה שהזכרתי, המצב המוזר שבו אחרי שנה של ריקנות וחלום יחיד, המצב משתנה ומתעוררות ציפיות. אלא שבניגוד לאדם במצב רגיל, שאצלו לציפיות לא תהיה חשיבות רבה מדי בשלב כל כך מוקדם, אצלי הן נראו גדולות ביחס לריקנות שבאה לפני כן.
כישורי לוליינות זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו
תהיתי ביני לבין עצמי, מה אני בעצם מרגיש? החמצה? אולי, בהתחלה. אלא שאחר כך הבנתי שכנראה אין סיבה לתחושת החמצה מבחינתי. אמנם ציפיתי, או שמא קיוויתי למשהו רציני, אבל בדיעבד הגעתי למסקנה שהמיני-כישלון הזה רק חסך ממני את המשך הניסיון לשמור על איזון תוך כדי הליכה על חבל של קפריזות. כישורי לוליינות זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו. בניגוד לכל העצות להיכנס למשהו קליל, מזדמן אחרי שנה של התבצרות, אני עדיין מעדיף להיכנס למסגרת במחשבה שהיא תהפוך לרצינית, במקום למצוא את עצמי עומד מול טענות מלאות סתירות כבר בשלב ההתחלתי.
אחרי שפסלתי את תחושת ההחמצה, נשארתי עם הכעס, והרבה ממנו, כשכל כולו מופנה רק כלפי עצמי. בניגוד לנסיונות שלי לעשות רציונליזציה לכל מהלך, בחרתי להכניס את עצמי למלכוד – לצאת מריקנות, שמספקת ודאות מעוותת כלשהי, אל להרפתקה מתעתעת שגרמה שינוי חיובי אצלי ואחר כך החזירה אותי שוב לנקודת ההתחלה.
אבל יותר מכל, אני מרגיש שאכזבתי את עצמי. במשך שנה בניתי סביבי חומה אדירה שיצרה חיץ מלאכותי בין הרגשות הטבעיים לבין ההיגיון הקר והציני שלי, חומה משלי שרק חוג החברים הטובים הורשה לעבור דרכה. החומה הזו אפשרה לי להשליך מעליה את העול שלי מידי פעם, אבל מנעה מאחרים להכניס את המטענים שלהם פנימה. החומה הזאת, כמו חומת ברלין, קרסה ביום אחד ונתנה יותר מדי חופש פתאומי מתפרץ לרגשות, חופש שיצר אופוריה מיותרת.
לא יודע אם בסופו של דבר כל זה הועיל או הזיק לי
כשחזרתי מהגיחה הקצרה לירח, עם סופה של האופוריה, רק אז קלטתי והתאכזבתי מנפילתה של החומה שלי. החומה שיצרה את הוודאות היא רק אוסף של לבנים מפוזרות עכשיו. אני לא יודע אם בסופו של דבר כל זה הועיל או הזיק לי, שהרי לכאורה אני אמור להיות יותר פתוח עכשיו, לתת סיכוי לאפשרויות שונות, ליהנות מהקיום ההכרחי של חוסר הוודאות. אבל מצד שני, חומות הוודאות מתחילות להיבנות מעצמן שוב בזכות האדישות שקמה כמגננה.
ולפתע אני עוצר ותוהה לעצמי, האם בכלל נשאר משהו מתוכנית-העל, המטרה שלשמה נבנתה החומה הראשונה שקרסה ועכשיו נבנית החומה הזאת שוב? אולי עדיף לעצור ולהישאר עם חוסר הוודאות, שיכול להפתיע לטובה?
באחד משיריו המפורסמים ביותר אומר אלביס פרסלי: "אני מעדיף להמשיך לשמוע את השקרים שלך, מאשר להמשיך לחיות בלעדייך". צורת החשיבה הזו גרמה לי להתבצר עד כה, אלא שנוצר ספק כלשהו, שהתחיל להפריע. זה הספק שכנראה יגרום לכך, שבניית החומה שלי תתנהל לאט הפעם, בדומה לכל פרויקט בנייה ממוצע בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
