אדמו"רים מדליקים - חלק א'

האוויר מפויח והאווירה רחוקה מלהיות חגיגית, אך משפחות רבות מתכנסות מדי ערב לטובת הדלקת הנרות המסורתית, והאור עולה בחלונם של רבים. יש מי שמדליק בחנוכיות פח הנמכרות בכל סופר בשקלים בודדים, ויש מי שמעלה את הנרות בחנוכיה מפוארת. אך במה בוחרים להדליק רבני ישראל?

קבלו הצצה לחנוכיות של המנהיגים הרוחניים בציבור החרדי, ולסיפורים הנחבאים מאחוריהן.

העתיקה - של האדמו"ר מוויז'ניץ

החנוכיה שנחשבת, ללא ספק, למוצג מוזיאוני מן השורה הראשונה - שייכת לרב משה יהושע הגר, הלא הוא האדמו"ר מוויז'ניץ.

האדמו"ר מדליק את נרות החנוכה ביצירה נדירה בת כ-250 שנה. בעליה הראשונים של החנוכיה היה, ככל הנראה, רבי פנחס מקוריץ, מתלמידיו המפורסמים של הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות) שהאדמו"ר הוא מצאצאיו. גילה המדויק איננו ידוע, וככל הנראה היא לא הגיעה מעולם לידיו של אוצר כלשהו, אך אין ספק כי מדובר ביצירת מופת של יודאיקה יהודית.

 צילום: ישראל כהן

החנוכייה עשויה כסף טהור, מעוטרת פיתוחים בסגנון המאה ה-17, ומשני צדיה ניצבים אריות ונשרים. היא נחשבת קטנה, בהשוואה לחנוכיות אדמו"רים אחרות, אך מפצה על כך בגדול "בייחוס" המיוחד שלה. לחנוכיה, כמה מפתיע , שני שמשים וגם שעון, לטובת התזמון המדויק של ההדלקה.

בעלת החנוכיה האמיתית היא הרבנית ציפורה, אחותו של האדמו"ר מוויז'ניץ, ש"משאילה" לאחיה את החנוכיה. ישראל כהן, איש תקשורת מחצר וויז'ניץ, מספר כי בעבר פנה חסיד בעל אמצעים לרבנית, בהצעה לרכוש את החנוכיה עבור האדמו"ר בכל מחיר שתנקוב. לדבריו, הרבנית סירבה בטענה כי זכות גדולה נפלה בחלקה להחזיק בחנוכיה, והיא איננה מעוניינת להיפרד ממנה בעד שום הון שבעולם.

בטרם ידליק האדמו"ר את החנוכיה הוא פוצח בניגון חצר מיוחד, המושר טרם הדלקת נרות החנוכה. הנעימה מבוססת על המילים "לעשות רצונך אלוקי חפצתי". בסיום ההדלקה שרים כל החסידים ניגוני חג מיוחדים, שגילם עתיק כגילה של החנוכיה. בשנים האחרונות, עקב מצבו הבריאותי של האדמו"ר, הוא איננו מדליק עוד את החנוכיה בבית הכנסת, בהשתתפות אלפי חסידיו, אך מקפיד לקחת חלק בשירת הניגונים.

המינימליסטית - של הרב שטיינמן

בניגוד קוטבי לטקסיות ההדלקה החסידית, על פארה והדרה, ניצבת החנוכיה המינימליסטית להפליא של הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן - מנהיג הציבור הליטאי בבני ברק. הרב שטיינמן, המכונה בקרב תלמידיו "ראש הישיבה", מקפיד להדגיש בכל הזדמנות את ההסתפקות במועט, ונותן דוגמה אישית של צניעות מהי.

קובי רוזנשטיין, מבאי ביתו של הרב, מספר כי הרב שטיינמן מדליק "שורת כוסיות במחיר שקל וקצת, בתוספת פתילה איכותית ושמן זית זך". לא חנוכיה, רק שורת כוסיות הניצבות בבית זכוכית ופח שקנה הרב לפני כמה עשורים טובים. וכל הקונסטרוקציה הזאת מותקנת על גבי מדף קטנטן בפתח המוביל למרפסת, כפי שהדליק בזמנו רבו, "החזון איש".

צילום: יעקב נחומי, באדיבות "בחדרי חרדים" 

ההדלקה עצמה ממשיכה את מסורת המינימליזם הרבני, שלוש וחצי דקות - בול בזמן שקיעת החמה. הרב ממלמל את "מעוז צור", בעודו מטפס על שרפרף המורכב משתי מדרגות שבנה לו קובי כשהיה בן 17. היום כבר הוסיף מישהו מעקה, תוספת פונקציונלית לטובת גילו של הרב הישיש. מיד עם סיום הטקס הקצרצר, כשהמוני בחורי הישיבות מסיימים להבזיק במצלמותיהם לכל עבר - חוזר הרב למקומו הקבוע בחדר, וממשיך ללמוד תורה.

"בעבר, כשהרבנית היתה בין החיים, היא נהגה להגיף את התריסים בטרם ידליק הרב את הכוסיות, באומרה כי הדלקת החנוכיה היא עבורה", מספר קובי. "כשהרב חוזר היה לתלמודו, היתה פותחת את התריסים, לטובת 'פרסומי ניסא' לעוברי אורח ולסקרנים".

המתנה - של הרב עובדיה יוסף

"רבני עדות המזרח לא נהגו להתבלט בחנוכיות מוכספות ומבריקות", מציין הרב משה שפיר, עורך מוסף "עונג שבת" בעיתון "יום ליום". אם חשבתם שבביתו של הרב עובדיה יוסף מונחת חנוכיה מפוארת ומהודרת, מרגיע הרב שפיר את ההתלהבות, ואומר כי "רובם המוחלט של בני עדות המזרח נהגו להשתמש בחנוכיות נחושת או פח פשוטות". על כסף אף אחד לא דיבר.

במטרה לשמר את קו הצניעות המאפיינת את עדות המזרח, נהג הרב יוסף להדליק בחנוכיה נאה אך, כפי שמדגישים מקורביו, פשוטה וממוצעת. איש מבאי ביתו איננו זוכר מהיכן בדיוק הגיעה זו הנוכחית, והיכן מונחות קודמותיה. אך גם היום יכולים העוברים ושבים ברחוב הקבלן בירושלים להרים את ראשם, ולראות בחלון הבית את חנוכייתו של הרב.

צילום: שוקי לרר, באדיבות "יום ליום" 

עם זאת, מספרים המקורבים כי לפני מספר שנים, בעלי חברה ישראלית גדולה לייצור כלי כסף העניקו לרב חנוכיה מפוארת. הרב, מצדו, חלק להם כבוד והדליק בחנוכיה שתרמו באותה השנה. אך לקראת אירוע התרמה שנערך לטובת רשת החינוך "אל המעיין" של ש"ס, מיהר הרב "לרתום" את החנוכיה לטובת הצלחת הערב. המרבה במחיר ובתרומה זכה בחנוכייתו של הרב, והוא עצמו חזר להשתמש בחנוכיה הפשוטה משכבר הימים.

הרב עובדיה יוסף מדליק את החנוכיה פעמיים: בפעם אחת בהדלקה "ציבורית", לבאי בית הכנסת שבביתו, ופעם נוספת באווירה אינטימית יותר, בלוויית נכדיו ובני משפחתו הקרובה. לאחר שהרב מדליק, מדליקים הנכדים הקטנים את החנוכיות שלהם בלא ברכה, ושרים "מעוז צור". מיד לאחר מכן פורש הרב לחדרו, לטובת לימוד תורה ביחידות.

הענקית - של האדמו"ר מבעלז

בעבר היה גודלה החריג של חנוכיית הכסף, השייכת לאדמו"ר מבעלז, סממן לכך שאת אור הנרות הזה צריכים לראות לא מעט אנשים. כיום מדובר בחנוכיה שמימדיה סטנדרטים יותר, אך העיטורים העדינים מזהב מעידים עליה כי היא איננה שייכת לאחד העם.

החנוכיה המוצבת בפתח בית המדרש, על נברשותיו המפוארות ורצפת השיש המהודרת, היא מחזה מרהיב. את החנוכיה קנה לאדמו"ר אחד מחסידיו הוותיקים - סנדר פריד, יהלומן מאנטוורפן. במקור חרג גובהה מעשרת הטפחים המותרים, ולכן בבית המדרש יש שקע מיוחד בו היתה מוצבת בעבר, כך שגובהה לא יחרוג מן המותר בהלכה. בהמשך הוקטנה החנוכיה לגודל המותר על פי ההלכה, אך היא עדיין מרשימה וגדולה למדי.

צילום: א. מ. ש

אלפי חסידים (וגם סתם סקרנים) מגיעים מידי ערב למעמד ההדלקה בבית המדרש של החסידות בירושלים. ההמולה האנושית, הצפיפות והרעש גבוהים, אך כל זה נעלם באחת כשהאדמו"ר פוסע פנימה. אז מהדהדות רק ברכות ההדלקה בחלל הענק.

בניגוד לרבנים אחרים המחשבים את שעת הדלקת הנרות בדייקנות ובקפידה, בחסידות בעלז יש לחנוכיה קצב משלה. ההדלקה נערכת בשעה מאוחרת יחסית של הערב, ואת הטקס מלווים החסידים בנעימות מיוחדות של החצר. בסיום ההדלקה אומר האדמו"ר דברי תורה.

עם הדלקת נרות החנוכה בלילה הראשון, ממנה האדמו"ר שני בחורים צעירים לתפקיד "השומרים". הם נשארים ערים כל הלילה, ושומרים על החנוכיה הדולקת. בסיום החג מקבלים אותם צעירים מהאדמו"ר מטבע מיוחד מכסף "כשכר טרחה". התפקיד נחשב למבוקש מאוד, ובחסידות מספרים כי השומרים של אותה השנה, מסיימים אותה בחתונה.