שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נערה עם זעם מוצדק
    סטיג לרסון, גאון המותחנים השוודי שמת בטרם עת, השאיר אחריו את המותחן האחרון בטרילוגיית המילניום. אריאנה מלמד צללה אל תוך רומן לא נקי מפגמים, אך מענג, זועם ובלתי נשכח

    האמת, רציתי לדחות את הרגע הזה ולהעמיד פנים שלא יגיע. לרסוניסטים מושבעים דיווחו לי שרכשו את "הנערה שבעטה בקן הצרעות" ברגע שראה אור באנגלית ואפילו השקיעו בהובלה אוירית כי לא יכלו להתאפק. אבל כשהציעו לי לקרוא אחרי שסיימו בעצמם ובאנחת צער, סירבתי וביקשתי לדחות את הקץ עד שיתורגם לעברית.


    הכרך השלישי בסדרה. סופה הזמני של ליסבת סלאנדר (עטיפת הספר)

     

    למה? מפני שככל הנראה זהו סופה (הזמני) של ליסבת סלאנדר בחיינו, וזהו גם אקורד האחרון של מיכאל בלומקויסט, והגם ששניהם לא צועדים יד ביד לעבר השקיעה בסוף הספר הזה, אלא משאירים מקום ואפשרות לעוד - כרגע אין עוד. סטיג לרסון, גאון המותחנים הבלתי-צפוי, מת אחרי שסיים את כתיבת החלק השלישי ב"טרילוגית המילניום".

     

    על גבי המחשב של בת זוגו יש סקיצות לספרים נוספים (הוא תכנן עשרה, ולא שיער שהגורל יתערב) אבל במצבו של הסכסוך המשפטי בין בת הזוג לבין אחיו של לרסון שירשו הכל ולא הותירו לה פרוטה, קשה לדעת אם אי פעם יצמחו הסקיצות לכלל ספרים.

     

    פרידה זמנית

    זוהי פרידה זמנית, איפוא, והיא פרידה מפוארת אם כי לא נקייה מפגמים. בין מעריציו של לרסון, יש אנשים רבים שנחנו בכישורי פריצה למחשבים. וליסבת סלאנדר, ההאקרית המיניאטורית, האמזונה העשויה ללא חת, הילדה הפגועה שהפכה לאשת ברזל נוצרת סודות, היא הגיבורה האולטימטיבית שלהם. אם אכביר כאן ספוילרים, אני מניחה שיש למעריצים האלה דרכים לנקום: לכן צרך לומר שהפגמים לא מעיבים על האפשרות לאהוב את הספר כפי שאהבנו את הקודמים, שחלק מסוד היופי שלהם היה טמון בדיוק בפגמים, ובתחושה שלא הכל חלק ולעוס ומשויף עד דק.


    לרסון. לא שיער שהגורל יתערב (צילום: הוצאת מודן)

     

    אם כל זה נשמע כמו סינית לכמה מן הקוראים, טוב יעשו אם יטלו לידיהם את "נערה עם קעקוע דרקון", הראשון בטרילוגיה, ויחושו מיד בסחרור הנעים של התוודעות להפתעה ספרותית גדולה מאוד. שום דבר בהכשרתם כצרכני מותחנים לא הכין אותם לשיתוף הפעולה בין מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי לוחם, גלאי שחיתויות וחובב נשים, לבין ליסבת סלאנדר, האקרית מקצועית מקועקעת שנהנית לשחק במיניות לא-אורתודוקסית, באש ובאזיקונים.

     

    דמויות ביזאריות

    קוראים עם זכרון ארוך במיוחד יכלו להבחין שקוי המתאר של הדמות דומים לאלה של סמילה מ"חוש השלג של העלמה סמילה" לפיטר הוג. ליסבת לעומתה, צריך להודות, הרבה יותר מעניינית, ביזארית, מעוררת חמלה והשתאות כאחד - ומסרבת להתיישב במשבצת של הקורבן בלבד או הנוקמת בלבד. אין משבצות עבורה בספרות המותחנים המודרנית, ומכאן ייחודה והקסם שהיא מהלכת על הקורא.

     

    גם שיתוף הפעולה הוא חידוש מרנין, מפני שבלי ליסבת וכישוריה, מיכאל בלומקוויסט יכול לשוטט בשטח ולחפש סקופים עד שתצא נשמתו, אבל ללא ההצלחה שתפאר את הירחון "מילניום" ותציב אותו כמראה לפגעים, לחוליים ולצרות של החברה השבדית. ובלי מיכאל, ליסבת יכולה להמשיך לכעוס לנצח - בצדק גמור - על מר גורלה ואביה המתעלל ורשויות הרווחה המתעלמות והאשפוז הכפוי וכל מה שאירע לה בחייה האומללים, אבל קתרזיס לא ייצא לה מזה.


    דמויותיהן השלובות של מיכאל בלומקויסט וליסבת סלאנדר (מתוך הסרט)

     

    בשיתוף הפעולה שהגה, בעט לרסון בברירת המחדל של הבלש הבודד עם השריטה הכואבת בעברו, והגיש לקוראים שלו מתנה יין-יאנגית פשוט מושלמת, כלומר, מחול מתמשך של אי הבנות, אירוניה דרמטית ועקשנות גדולה משני הצדדים, ריקוד שבלעדיו לא יכלו לחשוף תעלומות גדולות ולענג אותנו גם בציפיה למה שמסתתר בעמודים הבאים, שהוא לעולם לא מה שציפיתם לו.

     

    נו כבר, תתקדמו

    אז מי ירה בליסבת בראשה? מי הציל אותה ברגע האחרון מוות? האם תחלים? האם תועמד לדין על שלושה מקרי רצח? האם הנבל האוליטמטיבי, אבא שלה, יזכה לצדק פואטי בדמות נקמה נאה במיוחד? האם הרוצח הסדרתי האמיתי ייתפס, או שמא ליסבת באמת תוחזר בעורמה ובכחש לבית החולים הפסיכיאטרי? אלה רק כמה מן השאלות שמלוות את קריאת הספר הזה, שרוחב היריעה שלו שאפתני אפילו יותר מזה של "הנערה ששיחקה באש", מספר 2 בטרילוגיה. לפעמים, צריך לומר בצער, קצת שאפתני מדי.

     

    יתכן שכמה מפיתולי העלילה יותירו את הקורא העברי בתחושת "נו כבר, תתקדמו". זה יקרה לנוכח חשיפת הקנוניה בשירותים החשאיים של שבדיה. ביג דיל, יאמר לעצמו הקורא המקומי, למוד חיסולים נועזים מעבר לים שלא

    אושרו ולא הוכחשו רשמית. גם זעקתו של אביר חופש הביטוי, לרסון עצמו בכמה קטעים של מטיף, תישמע להם קצת נאיבית לעומת המציאות האמיתית או המדומה, לה הורגלו כאזרחי ישראל.

     

    לא נורא: הרציחות המתוכננות ואלה שאכן אירעו עדיין מרהיבות כשהיו. ליסבת עדיין שותקת, זועפת ובלתי צפויה כשהיתה, ויחסו המופתי של לרסון לנשים כדמויות עצמאיות, חזקות, דעתניות ושוות ערך בכל לעמיתיהן הגבריים, עדיין נשמר. גם כשלרסון מנסה להאכיל את קוראיו בכפית, ולטעון שכל פיתולי העלילה אינם אלא סיפור על גברים שמתעללים בנשים, צריך לסלוח לו מפני שאנחנו קוראים את הסיפור לא בגלל נהמת הלב הפמיניסטית של היוצר וכוונותיו הטובות, אלא בגלל התוצאה המענגת. ואוי, כמה שהיא מענגת.

     

    עד לרגע האחרון, עד לפרידה, עד להכרה שהחיים קשים ורעים מן המציאות הבדיונית שלרסון ברא: הרי לו היו עוד סקיצות לספרים כאלה בעולמה של ליסבת, מזמן היינו רואים אותן בדפוס. ומה נותר לנו, בעולמנו התלת מימדי המוצק? בסופו של דבר, רק געגועים לאישה-ילדה עם זעם קדוש ומוצדק.

     

    "הנערה שבעטה בקן הצרעות", סטינג לרסון. הוצאת מודן 649 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים