שתף קטע נבחר

גבר אמיתי היה הופך את העולם בשבילה

גבר אמיתי היה עושה, לא רק מדבר, מילים יפות ככל שיהיו. גבר אמיתי היה נמנע מלעצור את עצמו גם כשהוא סוף סוף בדרכים, דוהר אליה, משרבט לעצמו את כל תילי התילים של מילים שמבקשות סליחה. שנה אחרי, גבר מכה על חטא

כבר שנה.

 

גיבור שכמוני שחשב שהוא אחראי, שקול, מתחשב, עושה קאט.

 

למה בעצם?

 

כי פחדתי, כי נתתי לספקות להשתלט על מה שאני מרגיש באמת. כי לא העזתי, כי הקשבתי למה שהסביבה אומרת, במקום להקשיב לעצמי, או לה לפחות.

 

כי ברחתי, לא התמודדתי, עצמתי את עיניי וראיתי שחור. רק שאף אחד לא טרח להסביר, חוץ ממנה, שוב, שאם עוצמים עיניים לא רואים כלום.

 

כי ציירתי תמונה לא אמיתית של החיים שלי, צבעתי את הכל בצבע אחיד של ורוד, מבלי להבין שחסרים בתמונה הכללית עוד כמה צבעים.

 

כי סירבתי להקשיב, סירבתי להאזין, סירבתי לפתוח, סירבתי להושיט יד, סירבתי להקריב.

 

כי הייתי צבוע, מחייך ואומר שהכל כשורה, כשבפנים הכל בוער, ואל האדם שהכי קרוב אליי, שהכי אוהב אותי ורוצה בטובתי, לא פתחתי צוהר ולא שיתפתי במה שמתחולל.

 

כי חייתי בעולם של שקרים, סרט הוליוודי או סדרה אמריקנית בפרברים.

 

כי בעיקר האמנתי שאין בי פגמים, וכך גם היא נדרשת, להיות "מושלמת".

 

ואולי, כי הייתי ילד, ועודני מעט.

 

גבר אמיתי היה שם בשבילה, תמיד

כל-כך הרבה הזדמנויות, אינספור שיחות, המון רגעים ו... כלום. גבר אמיתי היה הופך את העולם בשבילה, חוצה ארצות, מנגן סרנדות מתחת לחלונה (גם אם לא יודע בדיוק לנגן, או לשיר), מתייצב ברגע כשמבין שהיא שם, לבד, צריכה אותך. מניח את הכתף, מחזיק את היד, מלטף, מחבק, אומר שהכל יהיה בסדר ואפשר להתעורר מהסיוט הרע. גבר אמיתי היה עושה, לא רק מדבר, מילים יפות ככל שיהיו. גבר אמיתי היה נמנע מלעצור את עצמו גם כשהוא סוף סוף בדרכים, דוהר אליה, משרבט לעצמו את כל תילי התילים של מילים שמבקשות סליחה, שבוחרות להחזיק את ידה ולדעת שטוב לנו, ביחד...

 

גבר אמיתי היה שם בשבילה, תמיד.

 

לקח לי זמן להבין, לעכל, להעריך. להעריך את הפרח המיוחד שזכיתי בו. פרח שפורח כל השנה, ויש בו את כל הצבעים, לא רק את צבעי האש. להעריך את האור שבה, את היופי שרוצה להיות כל-כך פשוט, ויוצא שהוא הכי מיוחד. להעריך את החום, את הקירבה וההקרבה, את הרצון לעזור, להיות שם בשבילי, גם כשלא מגיע, ואת הנחמה, שמרגיעה. להעריך את היושר, הכנות, ומעל הכל - את האמת, זאת שלא מורחת, לא צובעת, לא מעגלת, זאת שנמצאת, וחיה כפי שמעולם לא ידעתי. את המגע, הנעימות, עיניים שבוהקות, ומספרות ברוך על אהבה, ללא תנאי.

 

אני את המלחמה הזאת הפסדתי.

 

נכון, עצם הרעיון לקרוא לזה מלחמה כשלמעשה מדובר באהבה הוא קצת מעוות. אני מדבר על המלחמה הפנימית שלי. שמתרחשת בקרבי שנים רבות, רק שלא הבחנתי, לא בדקתי. הסתתרתי בבועה משלי, כזאת שמגנה עליי ממה שקורה שם בחוץ, מציאות שכזו. כך התגלגלתי איתה הלוך ושוב, מתקדם לאט בסולם הבנאליות של החיים, אך מגלה בסופו של יום, כשהשמש שוקעת, הבועה התפוצצה לרסיסים. ואני, עטור בדף קורות החיים, יודע ובטוח בעתיד הגשמי, בכאילו, קולט שהגלגל שהייתי בתוכו עשה סיבובים סביב עצמו.

 

כשהגיעה העת, כשנעמדתי מול מסלול מכשולים קטן, כי כך הוא באמת היה - ויתרתי. הרי לא יכול להיות שעד כה הדברים התנהלו על מי מנוחות, בלי דרישת יכולת הישרדות, אצליח להתמודד. לא כך אני זוכר שגדלתי.

 

הגיע הזמן לגדול.

 

הפרידה הביאה אותי לחפור פנימה. בשנה האחרונה כאב לי יותר מבכל 27 שנות חיי שידעו גם רגעים קשים. איבדתי חברים בפיגועים רצחניים, ניצלתי מירי שכוון אליי, העברתי לילות של נסיעות מפחידות ורחש פגזים מהדהד באוזניי. גדלתי כנער שמנמן, לא מושא חלומותיהן של נערות מצחקקות. צלחתי שחיקה, סיזיפיות ושגרה מתישה בצבא, עם דרישה למשמעת עצמית מאין כמותה. נלחמתי מחדש בשומן, וידעתי להיאבק, עד נקודת איזון ראויה לשמה. גירשו אותי מביתי, אליו כבר לא אשוב לעולם. חזיתי במוות. ילדותי לוותה בדלקות אוזניים מייגעות ומתסכלות. נפצעתי בברכיי, בקרסול, בצלעות, בכתף, בראש, בארובת העין, באצבעותיי. מימיי לא חשתי כאב נפשי ופיזי כאחד כפי שעברתי בתחילתו של תהליך הגדילה, יציאה לבגרות אמיתית, לא כזו שמנופפת במילים חסרות משמעות שמעידות על אדם בוגר.

 

אוי, התזמון.

 

היום אני קרוב להיות שלם עם עצמי, ובטוח. למה רק קרוב? כי אני מתקשה להאמין שיש כזה דבר שלם כשאתה לבד. את חצי הדף השני היא כבר החזיקה בידה, אני עדיין חשבתי שכל הדף מצוי אצלי, וכל שנותר הוא למצוא דף באותה צורה, אותו צבע, אותו כתב, ואותן מילים.

 

באיחור אופנתי, רק היום יש בי את ההכרה שהמילים נהפכות לאותו עמוד, ואחר כך פרק, ואחר כך ספר שלם, רק כשההתחלה מגיעה ממקום של שיתוף. מקום לשניים בלבד (ויותר, כמובן, כשמגיעים הילדים), אין כאן רכב חד מושבי. זה נראה פשוט וטריוויאלי, ברור ומובן מאליו. עם יד על הדופק, כמה מאיתנו מפנימים זאת, יודעים את זה וגם חיים את זה?

 

תקווה.

 

אל תטעו, גבירותיי ורבותיי. הכל בסדר, באמת באמת. דברים ממשיכים כסדרם ועולם כמנהגו נוהג. אין בכוונתי להעביר את לילותיי תחת הפוך המיוחל כל-כך בימים אלו, עצוב, דומע (כפי שרק גברים עושים, בוכים בלילה), ונודד בשנתי. אני אדם שמח, אופטימי, ראוי לאהוב וראוי להיות נאהב. את אשר אחפש אמצא. כל שמלווה אותי הוא על פגיעה. על הסרת המשענת לאדם שהכי היה צריך אותה, בייחוד כשהיא הושיטה את ידה בכל עת.

 

היום, היא מאושרת עם מישהו אחר. מישהו שמספיק טוב בשבילה, וזה כל מה שנדרש... אשה מזן נדיר.

 

אני מחייך, יודע שהפעם לא אתן לזה לחמוק. כשטוב לי, אציף את עצמי באושר ואמשיך לעבוד, כי גם בזוגיות, אני יודע שאסור לי לנוח על זרי הדפנה, לא עוד פעם.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכל בגלל שהייתי ילד
צילום: Index Open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים