ביקשת שיותר לא אצלצל ולא אצור איתך קשר
בכיתי לתוך שלושה גלילי נייר טואלט עם לבבות ורודים, ראיתי ארבעה סרטי אוהבים ושלחתי לך מייל. כי אני הרי חייבת להגיד לך מה דעתי, אתה לא יכול לסתום לי ככה את הפה. מכתב גלוי
כמה פעמים אפשר לקחת לב אחד, לרסק אותו לחתיכות קטנות, לדרוך עליו, אחר כך לדקור אותו בסכינים עם להבים ממש חדים, לתת לדם לצאת החוצה מהנקבים, לדפוק עליו עם מחבת, לסחוט אותו, לשפוך עליו שעווה חמה, לגרום כוויות, אחר כך לגרד את זה עם אולר, להכניס אותו למקפיא, ומייד למים רותחים. להתעלל עד שאתה מגיע לנקודת רתיחה. אני אוספת את הרסיסים מניחה בתוך כלי עטוף צמר גפן, לפעמים מדביקה חלקים ושומרת שאף אחד לא יתקרב אל הלב שלי.
בדיוק באותו זמן אתה נעלם או בורח, או מחפש סיבה לריב כדי להתנתק, עד שתגיח בפעם הבאה. מה שמוזר הוא שרגע לפני, אני כאילו יודעת מה עומד לקרות; יש לי פרפרים שעפים לי בתוך הבטן, אבל בבטן אין אור או אש, כך שאני לא מבינה מה הם בדיוק עושים שם, אבל אני מרגישה ב"היי". מהסרטים, מהסיפורים וממה שקראתי אני משערת שזה כמו שימוש בסמים. כשאני "משתמשת" אני בשמיים. כשהסם איננו אני מחפשת אותו, אני נקרעת, אני בקריז.
מה לעזאזל הסם כאן? האם זה אתה?
פעם זה היה קורה לי כשהייתי נכנסת לחנות בגדים או נעליים. היום זה לא מלהיב אותי למזלי. שם, הסם היה השופינג אבל מה לעזאזל הסם כאן? האם זה אתה? האם זה הכאב שאתה גורם לי? האם זה מה שאתה גורם לי להרגיש?
כמו שד אתה מופיע כל פעם מחדש, מרגיש אותי כשאני רחוקה. יודע מתי אני משחררת אותך. אני כמו פיה, חושבת שיש לי כוחות על, רוצה להפוך את השד שבך למשהו טוב. כמו מטרה נייחת ולעיתים ניידת אני ניצבת מולך עירומה, גלוייה, ונותנת לך לירות בי את חיצי הרעל שלך.
אותה מניפולציה, בשיטות שונות, האמירות לפעמים מחודשות, הטקטיקה מחושבת, השתיקה רועמת, זו המומחיות שלך. ככה אתה מתחזק. הייתכן שאני הסם שלך? הגם אתה מכור אליי?
רעידות האדמה שאתה יוצר אצלי מעירות את הר הגעש. הלבה בוערת בגופי, נשפכת מעיניי, הדמעות רותחות, אני טובעת בתוך מערבולת באמצע הים, תחת הגלים הגבוהים אני עולה לקחת אוויר, נדמה לי שאני רואה סירה קטנה שבאה להציל אותי - ושוב מגיע גל ולוקח אותי. עד שהכוחות שלי אוזלים ואני נזרקת אל החוף.
למילים שלך תמיד יש משמעות כפולה
המשפטים, כמו הדגלים, מוכרים לי. ידועים. כמו שילד יודע דגל אדום, שחור, לא נכנסים. למילים שלך תמיד יש משמעות כפולה. גם וגם, אולי ונראה מה יהיה, אלוהים גדול ואני לא יודע. חושב שכן אבל לא בטוח. המילים והדברים שאתה אומר ואני קוראת בין השורות שאתה כותב, כל אלה גורמים ללבי לפעום בחוזקה ובעוצמה, בדיוק כמו שהוא פועם כשאנחנו נפגשים, כשאני איתך, מעין מנגנון הגנה שלא עובד בזמן אזעקת אמת. ואז הוא שוב לא מחזיק מעמד, נשבר. למה זה קורה לי?
ניסיתי גם אני להתחמק. לשכוח, לברוח, להמשיך הלאה כמו שאמרת לי. והנה מגיע לו הגל. אתה מופיע איכשהו, הפעם יש דגל לבן, אנחנו מדברים כאילו כלום מעולם לא קרה. כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם שאני ואתה משוחחים. רק שהפעם אמרתי משהו שאתה לא רגיל לשמוע. השמעתי לך מילים משיר שאתה לא מכיר עדיין. זה שיר שלי שאני חיברתי ואני אשיר אותו. כבר לא אותו שיר ישן נושן מאוסף התקליטים שאתה רגיל לשמוע.
אמרתי לך שאני יודעת שאתה לא מתאים לי ושאני לא רוצה לחזור אליך. הסברתי לך שלעולם לא יהיה לי את האמון שהיה לי פעם.
אני רוצה להאמין בזה, אבל זו לא האמת. חשבתי שככה לא תילחץ ממני ותיפגש איתי בנינוחות. לא שכנעתי אותך לחזור אלי. לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך.
לפתע שתקת. היתה דממה, ואני משום מה צחקתי בקול רם. ידעתי למה. אני הרי מכירה אותך. לא מצא חן בעיניך הרעיון שהפעם אולי לא אבכה אחרי שתלך. קבענו לשבוע הבא.
בבוקר לאחר שיחת הטלפון שלחת לי מייל והבהרת לי שאינך רוצה להיפגש. אולי לא היה לך נעים לשמוע שאני מוכנה להיפגש איתך, בינתיים מתוך נוחות, מתוך זה שאני מכירה אותך, נעים לי איתך, בקיצור - שאני רוצה לנצל את העניין למטרות שלי. אין יותר להיות מובלת. אני בוחרת. עד שאמצא את האחד שיהיה שלי.
ביקשת שיותר לא אצלצל ולא אצור איתך קשר.
לקחתי ורידים וקשרתי איתם את הלב חזק חזק, ככה שהוא לא יוכל שוב להתפזר, השתמשתי בדבק ספריי, שלא יהיו סימנים כאילו שחשופית עברה שם, בכיתי לתוך שלושה גלילי נייר טואלט עם לבבות ורודים, ראיתי ארבעה סרטים של אוהבים, ושלחתי לך מייל. כי אני הרי חייבת להגיד לך מה דעתי, אתה לא יכול לסתום לי ככה את הפה. ואתה יודע שברגע שכתבת בלי מיילים אני אשלח לך מייל. הוספתי לך כמה תמונות, הכי טובות שהיו לי, כמה משפטים טובים כאלה שאתה לא ממש אוהב, ושלחתי. כדי לגרום גם ללב שלך להתכווץ.
אז אני מכורה? אולי אני פשוט שבורה?
ואולי אני סתם משועממת.
לפנייה לכתב/ת 
