לא נמאס לכם מחדשות?

מתי עברנו את נקודת האל-חזור שאחריה הפכה ישראל למעצמה שעיקר הייצוא, היצור, הצריכה והגידול הפנימי בה מתמקדים בחדשות, עוד חדשות, קצת חדשות מהצד וחדשות לקינוח? אין לי מושג, אבל זה קרה לא ממש מזמן. ממרחק זמן סביר אני עדיין מסוגל לזכור תקופות בהן גילתה ישראל – לפחות חלקים ניכרים שלה – עניין בצריכה מוסיקלית, קולנועית, בידורית ואומנותית שוטפות. יכולתם לקלוט על הסקאלה תחנת רדיו ממלכתית שלמה שהוקדשה לפופ מהעולם. יכולתם לצלוח שעות שידור שלמות ללא מבזקים. בערוצי טלוויזיה מסוימים חשבו שיש טעם בתוכניות שלמות שמוקדשות לתרבות ללא כל נגיעה אקטואלית. אפילו ב"יומן" של ערוץ 1 שיגרו כתבים לתעד סוגים שונים של הוללות תל-אביבית.
אני לא מיתמם. ישראל תמיד הייתה שקועה עד צוואר בהתפלשות בצרותיה הפרלמנטריות והביטחוניות הגורליות – תמיד, לעולם, בכל זמן נתון, גורליות. אבל מתישהו לאחרונה נחצה הרוביקון מאחוריו איננו מוצאים עוד חשיבות אלא בכותרות. העולם המערבי חוגג רנסאנסים תרבותיים שלמים, טכנולוגיות קולנועיות שמעולם לא היו, טלוויזיה פורצת מסגרות וגבולות, פופ שמחזיר את השלטון לילדים, ואצלנו – בייגה שוחט. בשעה שבערי ארצות הברית מתרחש מדי סופשבוע הדיון הציבורי רחב-היריעה לגבי חלוקת ההכנסות הצפויה משוברי-הקופות הטריים, מכלה ישראל את סוף השבוע בדיון האינסופי לגבי מצבה של ירושלים בחילוק ארוך ללא עודפים. לא בכדי גרר המכרז לערוץ החדשות הייעודי עניין עצום של משקיעים, פי כמה מהמכרז לערוץ המסחרי הנוסף; חדשות הן אולי הסחורה התקשורתית הרווחית היחידה בישראל.
טוב, די לצעוק: אני כבר שומע את רעם התגובות דוהר ממרחקים, שטוף-קצף וזעם; פה זה לא אמריקה, פה יש "מצב", פה קמים עלינו להרגנו, פה יש אבנים מה-זה קדושות, שב בשקט. בסדר, מה שתגידו. וללא שום קשר, פה עדיין חיים בני-אדם – חיים יומיומיים קטנים, שאלא אם כן אתם נמנים עם המשתוחחים בשטחים, עדיין אינם מוקדשים להגנת טפנו אלא למיצוי עצמי – קריירה, פנאי, יצירה – מהסוג הבורגני והבלתי-חדשותי ביותר.
רק שמצד תזרים ההשראה שאנחנו מספקים לעצמנו, הישראלי עבר זה מכבר לדיאטה שכולה מבזקים, דיווחים מהשטח, אולפנים מיוחדים וכתבנו-נמצא-במקום-האירוע. יש חדשות, מת העולם.
אז כן, יש חדשות, יש המון חדשות, ומכורים יקרים – אתם בהחלט מוזמנים לאטום את עולמכם הדל בחדשות מכל הכיוונים. זה יעשה אתכם, ללא ספק, אנשים בריאים, מאוזנים, שלווים ובעיקר משכילים יותר. התקשורת האלקטרונית הישראלית – בה ניתן זה מכבר המנדט לכל תת-אירוע חדשותי, זוטר או בכיר ככל שיהיה, לדרוס לוחות משדרים שלמים – תסייע לכם להגיע להתעלות המוחלטת, לשלב הנשגב בו כל ידיעותיכם, תחומי העניין שלכם ורצונותיכם בחיים יסתכמו בפריצה דרמטית של רינה מצליח לשידור.
אפשר להבין – אם כי בקושי – את ההתמכרות הזו, אם מסתכלים על פופולריות גורפת של ז'אנרים טלוויזיוניים אמריקניים נחותים, דוגמת טלוויזיית-מציאות או מרדפי מכוניות משטרתיים בשידור חי. את מה שהאמריקנים נאלצים ליזום, קוטפת התקשורת הישראלית מהעצים; החדשות הן השעשוע האינטראקטיבי הגדול והזול במדינה. עם קצת מזל, בכל שניה הן עשויות להגיע גם אליכם: הנה גם אתם עולים לשידור, הנה גם אתם חולפים ליד מקום האירוע, הנה גם אתם שמעתם את הפיצוץ. החדשות בישראל הן הרולטה הרוסית של חיינו, והן משודרות בכל זמן נתון. לא משנה שהסוף ידוע: שלום לא יהיה, עימות תמיד יהיה, פרס לעולם יפסיד. אם טרם הבחנתם, החדשות במקום הזה הן השידור החוזר הארוך בהיסטוריה. זה לא הטרומן-שואו; זה סתם פריק שואו. ובחייכם, עזבו אתכם משטויות; עוד שניה נפתח כאן הסרט המצוין והמדובר כל כך עם טום הנקס כניצול המבלה 4 שנים על אי בודד. איכשהו, זה נראה לי מרגש פי כמה מהכרוניקה הידועה לחלוטין מראש של המשך המו"מ, הפיגוע הבא, תוצאות הבחירות וכל הג'אז המיוזע והדומע הזה.


רענן שקד הוא עורך התרבות ב-ynet. דעותיהם האישיות של עורכי ynet אינן מייצגות עמדה של המערכת