היא הבטיחה שלא בגדה, שזה רק וירטואלי
האמת שלא חיפשתי משהו במיוחד. לא פלשתי לפרטיותה, לא נכנסתי לה למייל. זה היה ב"מסמכים האחרונים שנקראו", והסתקרנתי לראות מה זה הסרטונים האלה שם, שאני לא מכיר. פתחתי אותם, וחשכו עיניי. מה עושים עכשיו?
הסיפור הוא סיפור אמיתי, וטרי ביותר. אני מחפש תשובות, הארות, התייחסות אמיתית ממי שעבר דבר דומה. מחפש את האור שיוציא אותי מחוסר ההגיון המטורף הזה.
אשתי. משוש חיי. שנים שהיא החברה הכי טובה שלי, והדבר הכי חשוב לי בחיים. בלי לחשוב פעמיים, אמוּת בשבילה. באמת, זו לא סתם סיסמה. אני מספר לה הכל, והיא מספרת לי. היא יודעת עלי הכל, וגם אני עליה. כך חשבתי.
אני מתעב אותה.
ערב, היא מעשנת במרפסת. באמת שלא חיפשתי משהו במיוחד. לא פלשתי לפרטיותה, לא נכנסתי לה למייל. זה היה ב"מסמכים האחרונים שנקראו", והסתקרנתי לראות מה זה הקבצים האלה שם, שאני לא מכיר. פתחתי אותם, וחשכו עיניי. צילומי עירום של בחור, לבד עם עצמו. זה לא השאיר שום מקום לספק.
התחלתי לרעוד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ניסיתי להסתיר את ההלם עד שהילד יילך לישון, ואלה היו השעתיים הכי ארוכות בחיי. מיד אחר כך התעמתתי איתה. מובן שהיא הכחישה, היא טענה שזה שייך לחברה מהעבודה שרצתה שתראה את זה, ושאסור לה לדבר על זה.
בדרך כלל כנות ואמת זה הדבר שהכי מאפיין את הקשר שלנו, אבל משום מה הפעם התעקשתי שתוכיח לי. היא הסבירה שזה בלתי אפשרי כרגע, היא לא תתקשר אליה הביתה ותהרוס לה את החיים. הצבתי אולטימטום. אמרתי לה שזה או הם או אנחנו, שאני רוצה הוכחה עוד היום, מחר זה כבר מאוחר מדי, לא אוכל להאמין לה, ושאם לא תוכיח לי הערב - אני מתקשר לבעלה של החברה ומספר לה.
שאלתי ושאלתי, רציתי לדעת הכל
לא לקח הרבה זמן עד שהיא נשברה. בקול מתנצל, רועד ומתבייש, היא זרקה שתי מילים שהפילו אותי לתהום של הלם, דיכאון וכאב: "זה שלי".
התחלתי לשאול שאלות. שאלתי ושאלתי, רציתי לדעת הכל. היא התחננה ובכתה, אבל לא ויתרתי. היא סיפרה לי מי זה למרות שלא רצתה, בחור שעבד איתה פעם. ידעתי שזה הוא. נזכרתי איך היא היתה מזכירה את שמו בחיוך, איזה אור היה לה בעיניים כשדיברה עליו מדי פעם. למחרת הכרחתי אותה להתקשר אליו מולי, רציתי לשמוע אותה חותכת את זה. זה היה לה קשה, היא ניסתה לגרום לי לוותר אבל הכרחתי אותה. זה המינימום שהיה מגיע לי, לא?
היא הבטיחה שלא היה כלום. היתה נשיקה אחת, ומאז הם בקשר במיילים והודעות טקסט. לאט לאט זה הפך להיות יותר נועז. הם סיפרו אחד לשני מה הם אוהבים במיטה, שלחו סיפורים של פנטזיות, כמו איך היא באה אליו לעבודה באמצע היום ומה היא תעשה לו, איך הוא יבוא לקחת אותה אליו הביתה, ומה הם יעשו. בשבועות האחרונים התחילו לשלוח זה לזה תמונות עירום בפלאפון.
זה היה קשר של כמה חודשים, אבל וירטואלי. דיגיטלי. אני לא יודע אם להאמין לה עכשיו. זה באמת כל מה שהיה? הרגשתי ממנה חרטה אמיתית, אבל אולי היא חוסכת ממני פרטים שיגרמו לי להיפרד? לטענתה זה לא היה קשור אליו. הוא במקרה היה קרוב אליה. היה חסר לה הריגוש, הידיעה שהיא מרגשת מישהו, שיש עוד מישהו שחושב עליה שהיא סקסית, חכמה, מוצלחת.
היא אמרה שהיא עדיין אוהבת אותי. אני מאמין לה, אבל כנראה שזה לא היה הפרמטר הכי חשוב במערכת היחסים שלנו, ואני לא בטוח כמה זה כבר שווה עכשיו.
אני יכול לסלוח. אני עדיין אוהב אותה. אבל לעולם לא אוכל לשכוח. האם זה אומר שגם אי אפשר לסלוח? עבר עלינו סוף שבוע מהגיהנום. אנחנו מדברים ומכבדים זה את זה, אבל איך אוכל לסבול את העובדה שהיא יוצאת שוב לעבודה ביום ראשון? זה היה הדבר הכי חזק אצלנו, הכנות, האמינות. אם זה נשבר, מה כבר נשאר לנו? איך אפשר לשקם? זה בכלל אפשרי? ומה אני עושה איתה עכשיו? בכלל אצליח להיפרד ממנה אם אחליט כך?
הדילמה של חיי, אין ספק.
אני מפחד שלא אצליח לשקם את האמון. אני מפחד שזה יגרום לי לחיות בסבל ובפרנויה. אני יותר מפחד לחיות בלעדיה. לפרק את החבילה. לא להתעורר לידה. לא לשכב איתה במיטה מול הטלוויזיה בערב. אני מפחד שאיבדתי את הלגיטימציה לנאמנות שלי כלפיה. אני מחבק אותה ברגע אחד, ורגע אחרי את הכרית, מתייפח. אני רואה את הדמעות שלה ורואה חרטה אמיתית, ואז נזכר שהיא דקרה אותי ישר בלב. בסתר, מאחורי הגב.
אשתי שלי, משוש חיי, איך עשית לי את זה???
לפנייה לכתב/ת 
