ראובן היה חותם על מכתב הרבנים

ראובן בנו בכורו של יעקב. כמה השתוקק יעקב להחזיק בידיו, בגילו המבוגר, את בנו בכורו. יעקב מודע היטב למהות הבכורה. הוא יודע היטב כמה עורמה נדרשה ממנו עד שקנה מאחיו הבכור עשו, ברגע של חולשה, את הבכורה שלו. יעקב גם נאלץ לבלוע את הסברו-תירוצו של לבן המשיא לו בנכלוליו את לאה לפני רחל המובטחת לו בתירוץ ש"לא יעשה כן במקומנו להשיא את הצעירה לפני הבכירה".

והנה עתה, רגעים ספורים לפני מותו, כשהוא מכנס בפרשת השבוע שלנו את שנים-עשר בניו, הוא מדיח את ראובן מהבכורה. והנימוק הוא ראובן הינו "פחז כמים". נכון, יעקב מכנה אותו ברגעים אלה: "ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עוז". הוא בוודאי יודע שראובן ניסה בכל כוחו למנוע את רציחתו של יוסף בידי אחיו. הוא רואה את נכונותו של ראובן לסכן את עצמו ולרדת עם בנימין למצרים ולהבטיח את שובו. ראובן אכן מתפקד כבכור הלוקח אחריות אישית כבדה על מנת לפתור בעיה. אך "פחזותו", האימפולסיביות שלו, מונעת ממנו לקבל את התפקיד הנכסף של הבכורה, של ההנהגה.

ראובן הינו אמיץ ובעל כישורי מנהיגות. הוא בעל חוט שדרה מוסרי אדיר, הנגלה לנגד עיננו בפעמים הספורות בהם הוא עולה על הבמה. אך, הוא "פחז כמים", וזאת היא תכנה הסותרת מנהיגות. מה כה גרוע באותה תכונה של אימפולסיביות שמונעת מראובן את ההנהגה העתידית של עם ישראל?

ל"אור החיים הקדוש" הסבר עמוק. הוא טוען שהאישיות שלנו בלולה מחלקים טובים ורעים. התגובה האימפולסיבית מציפה החוצה את כל המרכיבים הטובים והרעים. לעמת זאת, שיקול הדעת לפני תגובה הינו הכרחי משום שהוא מבטיח שרק החלקים הנכונים והמדויקים יצאו לאור, וכי המרכיבים הרעים העשויים להתלוות ל"טובים" ייגנזו.

למשל: ראובן רוצה לשכנע את יעקב להפקיד בידיו את בנימין, הבן היחיד שנותר ליעקב מאשתו האהובה רחל. הוא מבטיח לו שהוא יחזירנו בריא ושלם לארץ כנען. כביטחון, הוא אומר ליעקב שאם ייכשל בשליחותו - ימית יעקב את שני בניו של ראובן (שהם נכדיו של יעקב עצמו). יעקב כמובן דוחה את דבריו של ראובן. יש בדבריו אלה יסוד זר, של הפקרות מחד, ונאמנות מאידך. רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) מפרש ש"פחז כמים", פירושו נמהרות וקלות דעת שאינה ראויה למנהיג.

החיפזון מראובן

נדמה לי שבשבועות האחרונים פגשנו התנהגות נמהרת, חפוזה, שהבעירה יערות הרבה. יערות שמשליכי הגחלים לא כיוונו אליהם. ופן אחר - פרשת גיורי צה"ל. אם המעורבים בדבר היו מחשבים צעדיהם קדימה והיו מבינים כי העיכוב במתן האישורים לגיורים יגרום לכרות את הענף עליו יושבת הרבנות, ויוביל לחוק שיוביל לפיצול מערך הגיור, יש להניח שהצעדים הנמהרים משהו היו נשקלים שוב, וכל הסערה המיותרת הייתה נחסכת. עצומת הרבנים איננה טובה יותר. עכשיו יושבים רבנים חשובים ויקרים ומחפשים את הניסוח המתון ולא מתלהם אותו פגשנו.

אבל הכרמל נשרף בינתיים, ולשקם אותו ייקח זמן. וכמה עסקנים נמהרים הובילו מהלך שאליו ספק נגררו-ספק גררו, רבנים אחרים. מהלך נמהר, לא מחושב, לא זהיר ולא מדויק - מהלך שהוביל לפרץ של שנאת זרים, ולא

למה שהתכוונו אליו -מהלך של שמירה על צביונה היהודי של המדינה. או אז היינו נמצאים במקום אחר. או אז, היו יוזמי העצומה עשויים להוביל מהלך מתון, הקורא לכבד את הלא-יהודים שבמדינה, למצוא להם פתרונות דיור ראויים, אך להתגונן מפני כוונות עוינות של אילי הון מוסלמים המנסים לרכוש קרקעות. מי לא היה מסכים עם מגמה זו?

"פחז כמים" – תכונה זו הגורמת לראובן להיות מודח מהבכורה וההנהגה, לא נס ליחה. היא ממשיכה להיות רלוונטית וחיונית לכל מי שחפץ להוביל מהלך ציבורי. "פחז כמים" מסוכנת במצבים הטעונים והמורכבים בהם אנו נתונים. ברוח הסברו של "האור החיים", בקלות רבה שמירה לגיטימית על אדמות הלאום יכולה להפוך לשנאת זרים, או להיתפס כך. בקלות יכולה להיות שמירה על ערכי הלכה להיות אונאת הגר וזלזול ברבנים שאינם משתייכים לחוג הנכון. במציאות המורכבת והמעורבבת שלנו, הופכים המתינות ושיקול הדעת, לתנאי הכרחי לכל מי שחפץ להנהיג.