"בריאליטי יש אנשים עילגים"

"איך אני יכולה לראות תיאטרון אם כל ערב אני מופיעה?", שואלת אותי הגברת הראשונה של תיאטרון בית ליסין, יונה אליאן. זה נכון. עם 30 הצגות בחודש בממוצע, קצת קשה למצוא ערב פנוי שיאפשר הצצה אל הפקות של קולגות. אז למרות שהיא נכנסת בימים אלה לנעליה של אורנה פורת, ששיחקה בהפקה המקורית של "שיינדלה", לאליאן אין כל מקור להשוואה. היא לא מחפשת לשחזר את האישה הקשה, הקרה, הפנאטית והקפדנית שיצקה פורת לדמות שכתבו במשותף אמנון לוי ורמי דנון. שחזור, היא אומרת, זה לא המקצוע שלה.

המפגש הראשון של הקהל הישראלי עם המחזה "שיינדלה", לפני 17 שנה, הותיר רושם עז. זו היתה הפקת התיאטרון הישראלית הראשונה, שהציצה פנימה אל מאחורי החומה המסוגרת של מאה שערים, פנימה אל אחד הפלגים הקיצוניים של העולם החרדי, שמתקיים בבדלנות, אינו מכיר בקיומה של הציונות המעשית והמודרנית, ומתנהל בין דלתיים סגורות עם חוקים נוקשים משלו.

"שיינדלה". עולם נוקשה בעל חוקים משלו (צילום" דניאל קמינסקי)

"כשקראתי את המחזה בפעם הראשונה, הרגשתי שאני נשאבת אל עולם אחר", היא אומרת, "זה היה כמו להיכנס לתוך פילם נואר. אל מחוזות נפש אפלים וחברה סגורה ומלאת תככים ושנאות על גבול המפיונריות. זה מחזה שהגיבורים שלו מנהלים אותו ולכן הוא אניגמטי, מתוחכם, כזה שאינו מנסה להתקרב לקהל אלא פורש מציאות חיים. כבר הרבה זמן לא נגעתי בחומר אפל שכזה".

פנאטית גמורה

במרכז המחזה, המבוסס על מספר סיפורים אמיתיים, מלחמת ירושה אכזרית על חצרו של האדמו"ר שניטשת בין בתו, הרבנית פייגה, לבין אחד מגדולי רבני החצר. הרב שמבקש להושיב על כסא האדמו"רות את בנו הלא יוצלח, אינו מתיירא להקריב תוך כדי כך את שיינדלה, בת הרבנית, הנשואה לתלמיד חכם שמאיים לגזול את הבכורה. הבעל נשלח לגלות בארה"ב, ונגד הבת שלא הביאה ילדים מוצא פסק הלכה שמתיר לבעלה לשאת אישה אחרת תחתיה. סיפור צנעתה של שיינדלה הופך לפולמוס ציבורי ולנחלת הכלל והיא מוקרבת על מזבח הפוליטיקה הפנימית של החברה בה היא חיה.

מי היא האישה הזו שאת משחקת?

"בתו והיורשת של האדמו"ר, תלמידה חכמה, פנאטית גמורה. זה מעניין, כי אני לא סובלת פנאטיות. אני מאמינה שפנאטיות היא מקור כל הרוע והרשע בעולם הזה ובכל זאת, הייתי צריכה למצוא את המקום הזה בתוכי. בתהליך העבודה, שהוא מניפולציה שאתה עושה על עצמך, חיפשתי את מקום החיבור. מצאתי אותו במקום האמהי שבה. בסופו של דבר מדובר באם שכואבת את הטרגדיה של בתה ויוצאת למלחמה כדי להגן עליה. לוקח לה זמן להגיע לשם כיוון שמדובר באישה שחיה בחברה עם חוקים ספרטנים נוקשים מאד שעל פניו, חונקים את הרגש".  

שזה למעשה שינוי שאת דחפת אליו במחזה שבמקור לא היה בו. ביקשת להדגיש את הקשר בין הרבנית לבתה.

"בסוף המחזה המקורי אומרים שהרבנית נעלמה בבני ברק. קשה היה לי להבין איך דמות שכזו מתמוססת בצורה שכזו, נעלמת, לא סוגרת מעגל ובעיקר מפסיקה להיות אמא. לא יכול להיות שהיא לא תמות או תיפול ביחד עם הבת שלה. אין דבר חזק יותר מאמהות. אין בעולם הזה מילה שמפעילה אות יותר מ'אמא'. זה המקום הכי רגיש שיש ואמא לא נעלמת סתם כך".

במסגרת העבודה על ההצגה, ביקרו השחקנים בשכונת מאה שערים בירושלים. את הביקור הזה, אליאן לא תשכח. "זה עולם אחר לגמרי", היא אומרת, "מה שהכה אותי בתדהמה לא היו הצפיפות או הבגדים אלא הפשקווילים שנתלו על קירות הבתים נגד הציונים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'רגע, זה נגדי שהם כותבים!'. אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך ברגעים שכאלה אם לא הגעת במקרה לארץ אויב. רציתי לצעוק: 'הי, גם אני יהודיה!".

"מחזה אפל, קשה שהולך עד הסוף"

המחוזות האפלים של הנפש

חלקו הארי של המחזה, לדבריה של לאליאן, מתרחש בין המילים, בשתיקות, במחשבות, במעשים. "זה קורה במחוזות האפלים של הנפש וזה אולי מה שמזעזע כל כך במחזה הזה", היא אומרת, "אתה מצפה מהאנשים האלה שהקודים המוסריים יעמדו בראש סדר העדיפויות שלהם. אחרי הכל, יש להם אלוהים. אבל פה, כמו במחזות קלאסיים, אנחנו עדים לסיפור נפילתם של הגיבורים. גם הרעבעצען ושיינדלה קורסות לבסוף ונמחצות על ידי כוחות שגדולים מהן ואין להן תקומה".

בהצגה "שיינדלה" אליאן חולקת במה עם מיכל שטמלר שמשחקת איתה מזה כארבע שנים בהצגה "עלמה ורות" אשר עוסקת בחיכוך שבין העולם החילוני לדתי. שם, היא מגלמת את דמותה של מו"לית חילונית שמתעבת את הדת. "היו רגעים מאד מוזרים במהלך החזרות", מספרת אליאן, "בבוקר הייתי בת של אדמו"ר, אישה אדוקה, קיצונית וקשה. בערב, על הבמה בהצגה 'עלמה ורות', יריתי משפטים שלמים על החברה הדתית הפגומה. זה היה סכיזופרני לגמרי. הייתי בשני הקצוות באותו היום. בגלל שמיכל היא הפרטנרית שלי בשתי ההצגות, זה היה עוד יותר מבלבל. אבל אולי זה מה שמאזן אותי - הקצוות האלה שביניהן אני נעה".

"אנחנו רוב הזמן בדרכים. מתוך 400 הצגות של 'עלמה ורות', לפחות 300 היו מחוץ לאולם הבית. תראי, מעגל הצופים התרחב וזה עושר גדול שיש קהל אדיר ושהתיאטרון פורח. אסור לזלזל בזה בתקופה שבה התיאטרון הוא המחסום האחרון מול הצונאמי הגדול הזה שקוראים לו תכניות ריאליטי, שהן אויב האמנות. תמיד הייתי שחקנית של קהל, אני זקוקה לאהבת הקהל והנאמנות שלי היא קודם כל לקהל." 

קראת לתכניות ריאליטי 'אויב האמנות' אבל בפראפראזה על שקספיר גם הן לכאורה מציבות מראה מול המציאות. למה זה כל כך מאיים?

"אמנות זה לא רק להציב מראה מול המציאות. אמנות לוקחת אותך מהמציאות צעד אחד למעלה ומאפשרת לנשמה לפרוש כנף ולהמריא. פעם בטלוויזיה יכולת לראות את ברברה סטרייסנד, יהודית רביץ, פרנק סינטרה ואריק איינשטיין. היום את רואה שם אנשים שלא יודעים לשיר. פעם יכולת לראות בטלוויזיה את לורנס אוליבייה משחק על הבמה בלונדון. היום, את רואה אנשים עילגים בתפקיד עצמם שמאמינים שהם שחקנים. זה מגוחך. פעם יכולת לראות מופעים של נורייב, ברישניקוב, 'בת דור' ו'קול ודממה'. היום, אנשים שלא יודעים לרקוד, רוקדים בתכנית שהיא הבל.

דב נבון ויונה אליאן ב"שיינדלה"

"אמנות אמורה לקחת אותך אל קצה גבול היכולת שלך, זה לא קורה בריאליטי. יש טלוויזיה שמסיחה את הדעת ויש טלוויזיה שמרחיבה את הדעת. הריאליטי מספק את המקומות הנמוכים ביותר, זה פריק שואו ומי שרוצה להכשיר את הטריפה קורא לזה 'מעבדה אנושית'. שלא יבלבלו את המוח. את יודעת כמה שנים לקח לי לכתוב ברובריקה של מקצוע בטופס הזה שממלאים בטיסות את המילה: 'שחקנית'? היום כל מי שהיתה יומיים בבית של 'האח הגדול', היא שחקנית. בגלל זה יצרתי לעצמי את הגלות התרבותית שלי. אני לא אשתף עם זה פעולה, אלחם בזה ככל יכולתי, אמשיך להסתגר בעשייה שלי גם אם יגידו שאני מבוגרת ופאסה".