אושר זה עניין חמקמק

אב-טיפוס של ילד ושל מבוגר, ביום "היום שלפני האושר" (עטיפת הספר)

החבר הסמוי מן העין

שומר הבניין שדואג לו הוא האב-טיפוס של דמות החונך: איש מבוגר, עני ולא משכיל, שכמיטב הקלישאות מלא חוכמת חיים ואהבת עולם. הוא עוטף את הילד בסיפורים על ימי המלחמה, על עצמו ועל העיר. הוא החבר הסמוי מהעין שנותן לילד מקום בעולם.

למרות השפה היפה והמוכרת מכתיבתו של דה לוקה, הרבה לא קורה בספר. שני קווי העלילה המרכזיים שאמורים לדחוף את הסיפור קדימה, התאהבות הילד בשכנה והגילוי שלו על מצבם של הוריו, לא עושים זאת היטב. הילד לומד על עברו מהשומר הפטפטן שהוא מעין מספר יודע כל, כי השומר היה שם מאז ומתמיד. הוא מכיר את כולם, יודע את כל הסודות ומתפוצץ מהבחנות בגרוש על העולם.

ארי דה לוקה כתב סיפור חניכה באנלי ומיקם אותו במקום ובזמן שצובעים אותו בצבעים קודרים. אבל אם מקלפים את התפאורה של החיים שאחרי המלחמה, הקשר האנושי הנרקם, ומצבו הנוגע של הילד היתום, נשארים עם סיפור מאכזב. הכאילו-דמויות שלו נעות בספר בלאות, מדי פעם הן נפגשות, מחליפות ביניהן רפליקות שחוקות על החיים אך מיד ממשיכות הלאה. בכל פעם שהגיבורים של דה לוקה נפגשים, במקום לשבת ולדבר נדמה שאחד מהם נעמד, מביט אל הירח בעיניים נוצצות והבעת פנים מיוסרת, ויורה אל האפלה משפטים שחוקים וכבדים מעודף משמעות. הילד, השומר, היהודי שאותו מדובב השומר, כולם מדברים באותה שפה ומקצב, באותו מנעד לשוני.

יתמות מקבילה

ככה יוצא שהשומר הפייטן אומר, בנאום על ילדותו שלו (גם הוא היה יתום, כמובן): "ילד שגדל בלי ליטוף

מקשיח את העור שלו, לא מרגיש כלום, גם לא את המקלות של האלה". או במקום אחר: "העיר יפה בלילה. יש בה סכנה, אבל גם חרות/ אור היום מאשים, חשכת הלילה מוחלת", ועוד כהנא וכהנא תובנות ומשלים והשתפכויות.  

"היום שלפני האושר" הוא ספר משעמם ונפוח. הוא קריא ביותר, לא מאתגר, נמשך כמו דרך חלקה ופתוחה. על התרגום אחראית מרים שוסטרמן-פדובאנו והטקסט העברי שהיא יצרה הוא קריא ובהיר ונטול צרימות. החולשה של הספר היא הכתיבה של דה לוקה. הוא מחליף רגישות ברגשנות, עמקות בתובנות בגרוש ודמויות בפלקטים.

העומק היחיד בספר נובע מהמקום והשעה בה הוא מתרחש ולא מתוך הטקסט. והתעלומה היחידה שהעסיקה אותי במהלך הקריאה היא איך, לכל השדים, ועל שום מה, נוצרה לדה לוקה תדמית של כותב איכותי.