שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אקס בוקס

    מרחב מוהר רצה להיות אלוף העולם באגרוף, אבל ספג פגיעת מוח שכמעט הרגה אותו, אבא שלו נפטר מסרטן וההצלחה התאדתה. עכשיו הוא מקווה לשרוד ב"רוקדים עם כוכבים" עם אנסטסיה, למרות שהיה מעדיף ללמוד לרקוד לבד

    בזמן שמכל מרואיין אחר שרוקד עם כוכבים יהיה פשוט מאוד ללקט מחמאות והכרת תודה נצחית לרקדן/ית המקצועי/ת שלצידו על שחשף בפניו את סודות הנענוע, מרחב מוהר, 28, מתאגרף בדימוס ומתחרה שרוצה לנצח כנראה, לא מתבייש להגיד, אני סוליסט. "האמת היא שהייתי מעדיף להיות לבד ב'רוקדים עם כוכבים'", הוא מתוודה, "ללמוד מהווידאו, כי אנסטסיה משפיעה עליי לטוב ולרע. כשיש שני אנשים שלא בוחרים זה את זה ולא התאימו את עצמם, אז לפעמים האינטראקציה חיובית ולפעמים פחות, חלק מהמבחן זה להתמודד גם איתה".

     

    זה שונה ממאמן אגרוף?

    "כן, כי הוא שולח אותך לבד, וכאן היא עולה איתי. אחד הדברים שאהבתי באגרוף זה שהאחריות היתה מאה אחוז שלי. זה ספורט של סוליסטים. תראי את הקעקוע שלי - כפפות אגרוף ומאחוריהן עיניים של אשה. זה אומר שאגרוף הוא האשה שלי. האהבה הכי גדולה בחיי. חיפשתי תחליפים בנשים מאז הפציעה ולא מצאתי. זו היתה יצירה רק שלי, אני הלכתי לרוץ בשלג ולא היה לי אוכל, השקעתי את הכסף וויתרתי על חברים ומסיבות וזיונים ואלכוהול, ובית ספר וכל מה שהייתי יכול לעשות למען האשה שלי. עזבתי את כל הנשים בשבילה".

     

    נשמע נורא רגשי.

    "אני מונע מדברים רגשיים. אני רוצה לנצח היום בשביל אנסטסיה, ובארצות הברית רציתי לנצח בקרבות בשביל המאמן שלי, הקטור. ב'רוקדים' אמרו שאני אנדרדוג, אבל ככה אני כשאני מתחבר. אמונה עיוורת. בודהה אמר שתבוסה אינה סופית עד שהיא לא מתקבלת. עשיתי דברים בלתי אפשריים בחיים שלי בגלל האמונה. תביני, מאז שראיתי את הסרט 'רוקי' בגיל 12 רציתי להתאגרף; 12 שנה אחר כך רצתי בשלג בניו יורק ושמעתי את המוזיקה הזו בראש. רבי נחמן היה אומר שאם אתה מניח תפילין אתה כבר בגאולה, וככה הרגשתי בשלג בקור, מבחינתי אני כבר אלוף העולם. זו התקופה של ההתרוממות הרוחנית הכי משמעותית שהיתה לי, למרות שלא היו לי חברים או כסף, ולפעמים הייתי רעב לאוכל ולא היה לי איפה לישון".

     

    עד כדי כך?

    "כן, פעם אפילו ישנתי על ספסל. אחרי הצבא טסתי לניו יורק לבד ובלי כלום, רק עם קרב אחד שארגנו לי מהארץ. ואז היתה סאגה גדולה שגנבו לי את הכסף של הקרב האחרון. מצאתי את עצמי בניו יורק עם 200 דולר ותיק לעשרה ימים אחרי שאנשים שסמכתי עליהם אכזבו אותי, ואני לא רוצה להיכנס ליותר פרטים. אז הלכתי לבד למכון, דפקתי בדלת ואמרתי שאני אהיה אלוף העולם. כי חייתי בסרט. עד היום אני חי בסרט, אבל מבחינתי כל מה שקרה לי זה נסים".


    קעקוע של כפפות אגרוף ועיני אשה. מוהר (צילומים: רונן אקרמן)

     

    מה הנס הכי גדול?

    "שאני חי ולא מת".

     

    ההצהרה האחרונה איננה נאמרת בצחוק. מוהר היה אמור למות. פגיעת המוח שספג בקרב האחרון שלו באטלנטה ב־2005 היתה מהקשות שהרופאים ראו ("יש לי שני חברים מהתחום שמתו בשנתיים האחרונות מקמצוץ ממה שהיה לי"). אחרי שהפנים סופית כי לא יוכל להתאגרף שוב, החליט להזניק את הפאזה הנוכחית בקריירה שלו, הגם שהוא לא יודע בדיוק מה היא תכלול. הגבר האינטנסיבי הזה, שבקושי נותן לי להשחיל שאלה כשהוא נסחף במילים על אגרוף, סלבריטאות ומצב הציונות ב־2010, זורח מאנרגיה שפעם מצאה פורקן בזירה ועכשיו עדיין מחפשת הארקה. הוא נולד וחי עם משפחתו בקניה בעקבות עבודתו של האב, שם גדל עד שהיה בן 12. כשחזרו לישראל הוא נשאב לאגרוף המקצועי וקטף חמישה תארים של אלוף הארץ.

     

    אחרי שירות צבאי ביחידת ממר"ם בעל השיק הגיקי היוקרתי, הוא הפציע לראשונה על המסך ב"החומר ממנו עשויה אהבה" של ארי פולמן ששודרה ב־2004. פולמן, חובב ספורט ואגרוף, שמע עליו וחשף אותו לראשונה בתור אדם שהתשוקה שלו לספורט שבו הוא עוסק גדולה מכל תשוקה לאדם אחר, כולל חברתו. אז הגיע הפרק הניו יורקי, אותו בילה בעיקר סביב מכון האגרוף גליסון ג'ים עם המאמן הקטור רוקה (מי שאימן את הילארי סוואנק לקראת הסרט "מיליון דולר בייבי"), שלקח אותו לקרבות ברחבי ארצות הברית, במטרה להגיע לאליפות העולם, שם לבסוף הפסיד ונפצע. המאבק שלו בזירה ואחריה מתואר בסרט התיעודי, "אלוף העולם שלי", שבמהלכו הוא גם מנסה לעקוף את החוק האמריקאי, שאוסר עליו לעסוק באגרוף מקצועי בגלל הפציעה. לבסוף עזב מוהר את ארצות הברית, קיפל את העסקים שבנה שם (שותפות ברשת מכוני כושר) וחזר לארץ בנסיבות אכזריות: הגילוי כי לאביו יש סרטן. שמונה חודשים לאחר מכן נפטר האב ארנן, ומרחב החליט סופית להישאר בביתו החדש שבקיבוץ גבעת חיים. "הגעתי לכאן במצב אחר ממה שהכרתי בארצות הברית. נכנסתי ישר לתוך הבדלים תרבותיים, שם היה לי מעמד כלכלי אחר וחיים אחרים, היה לי בית ואוטו ואופנוע, חייתי טוב. ופה הכל השתנה", הוא מספר.


    "לא ידעתי מי זה חיים רביבו ומה זה במבה"

     

    מה קרה לכסף של אמריקה?

    "לא משנה".

     

    למה אתה גר בקיבוץ ולא בעיר?

    "כי זה עונה לי על השאלה מה המקום שלי. אבא שלי היה הבן הראשון שנולד בגבעת חיים איחוד, היה שם רק חול, סבא נטע שם עצים. אני כל החיים שלי לא הייתי שייך. נולדתי בקניה, שם הייתי לבן יהודי ישראלי בין שחורים. כשחזרנו לארץ לא הרגשתי ישראלי כמו כולם, לא ידעתי מי זה חיים רביבו ומה זה במבה, וידעתי אנגלית יותר טוב מעברית כי למדתי שם בבית ספר אנגלי. אבל גם אז תמיד חשבתי שכשאהיה גדול אגור בקיבוץ. אני אוהב טבע ואדמה, להרגיש קרוב לאדמת ישראל, חיפשתי שייכות למשהו ומאיפה אני. חוץ מזה שאבא שלי קבור שם".

     

    כמה זמן נמשכה המחלה שלו?

    "עשרה חודשים מהיום שהודיעו לו ועד שהוא נפטר. הוא שבר את הסטטיסטיקה, בהתחלה נתנו לו רק שלושה או ארבעה חודשים, וגם בימים האחרונים הרופא כל פעם מחדש היה אומר לי שנשארו לו שעתיים וזהו. אבל אבא שלי חיכה שהכל יהיה מוכן. שאחי יחזור מחו"ל ושאמא שלי תהיה מוכנה, הוא היה בשליטה עד הרגע האחרון. עד - אין לי דרך יותר מנומסת מלהגיד - שהוא היה חתיכת בשר שהלב פועם בה. ובאותו רגע הוא החליט מתי. הוא היה בן 58 כשהוא מת".


    "לעשות משהו טוב ומכובד ואמיתי"

     

    צעיר.

    "כן. זה מאוד מתסכל כי עד שההורים שלי הגיעו לשלב שהילדים יצאו מהבית ויש נכדה, וחופש כלכלי ואפשר להתחיל ליהנות, אז זה קרה. את כל החיים הם בנו בשביל הרגע הזה והגיע הזמן לקטוף את הפירות. עכשיו כל מה שאני רוצה זה לרצות אותו ושהוא יהיה גאה בי, שאף אחד לא יגיד 'מה אבא שלך היה אומר?'. עכשיו אני צריך לטפל באמא שלי ואח שלי, להיות רציני. תפקידי להיות החזק בבית. אני צריך להיות איש שעומד על הרגליים ועושה משהו טוב ומכובד ואמיתי, לא רק מזיין את השכל. גבר כמו אבא שלי".

     

    מה זה גבר?

    "גבר זה אדם כן, אמין, שמטפל באשה שלו ובילדים שלו, פרימיטיבי במובן שאצא ואצוד נמרים ואבנה בקתה בפטיש. אמא שלי הכי קרייריסטית היא מאוד חזקה ודומיננטית ומרוויחה כסף, אבל אבא תמיד אמר לה, 'את לא מרימה שום דבר, אני יוצא ואני אצוד בופלו'. הוא גם מאוד דאג לילדים. תמיד היה אומר לי, 'תתגלח, תגהץ את הבגדים, תבריק את הנעליים, תהיה מענטש'".

     

    היית ילד מרדן?

    "מאוד, מרדן ובעייתי. החיים הספורטיביים חינכו ויישרו אותי ונתנו לי דברים שלא הייתי יכול לקבל מהבית. היה לי עגיל בלשון אבל בספורט אסור להיראות שטותניק. יום אחד המאמן אמר לי, 'תוציא את הלשון' ופשוט תלש לי משם את העגיל. כשאתה ספורטאי אתה ממוקד מטרה ולא רואה כלום, כמו חייל. בטח בספורט שאתה נכנס להילחם. זה נורא בסיסי ופרימיטיבי להיכנס לזירה עם גבר אחר. גם לא הייתי עושה סקס במשך חודשים. גם לא עם עצמי".


     

    וואלה? חשבתי שזה מיתוס.

    "זה לא מיתוס. עזבי הסברים פיזיולוגיים, מנטלית אני ממוקד מטרה ואין זמן לכלום, החיים שלי היו מאה אחוז הקרב. כשאתה פורק סרוטונין ואדרנלין בסקס זה פיק ואחרי השיא בסקס יש ירידה. העולם הרפואי חלוק על ההשפעות של סקס, ישנם כאלה שאומרים שהפריקה של הסרוטונין עושה מצב רוח טוב יותר, אבל עובדתית, צריך לעלות על הזירה רעב. גם רעב לאוכל, זה מחדד את השמיעה ואת כל הצדדים הכי חייתיים".

     

    • את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תבוסה אינה סופית כל עוד אינה מתקבלת. מרחב מוהר
    צילום: רונן אקרמן
    צילום: רונן אקרמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים