מתה על הבן של הגרוש שלה מהמאהבת
אחרי שבעלה הבוגדני עזב היא הרגישה חופשייה ומאושרת כפי שלא הרגישה במשך 20 שנות הנישואים. היא בעצם לא אהבה אותו בכלל, והרבה יותר טוב לה לבד
תור ארוך השתרך ליד דלת המשרד הממשלתי. ישבתי על הספסל וחיכיתי בסבלנות. פתאום נפתחה הדלת ואשה גדולה בשמלת שק רחבה הציצה מהפתח. מבטינו נפגשו. "ריבי, זו את?" היא שאלה. "סימה?" החזרתי בנימת שאלה מופתעת.
היא הזמינה אותי להיכנס וסגרה אחריה את הדלת. האנשים בחוץ החמיצו פנים. התחבקנו בחום. "לא השתנית", החמיאה לי. "גם את לא", שיקרתי.
היא התיישבה על כסא המנהלים שלה מאחורי השולחן הרחב, ואני התיישבתי מולה. "ומה? נשואה? ילדים?"
"כן, בטח. שלושה ילדים וחמישה נכדים", התגאיתי.
"את סבתא? וואלה לא רואים בכלל!"
"מה ציפית לראות? סבתא סורגת עם מטפחת על הראש? הרי שתינו באותו הגיל!"
"לא יודעת… בכל זאת, סבתא!" גמגמה.
"טוב, אז אני לא כזו! וגם שיער לבן אין לי, כי אני צובעת", צחקתי, "ואת?"
"יש לי שתי בנות מקסימות, אבל הן עצלניות לא ממהרות להתחתן".
"כל אחד והקצב שלו" ניסיתי לנחם.
"אבל גם יש לי נכד. מהרומני שלי!" אמרה בגאווה.
"מהרומני שלך?"
סימה צחקה צחוק גדול. "ככה אני קוראת לאקס שלי, שעשה ילד עם הזונה שלו. הדפקט הזה בגד בי על ימין ועל שמאל. כולם ידעו, רק העיניים שלי היו מכוסות. אבל אז הפרחה שלו נכנסה להריון, ופיניטו לה קומדיה. הוא התחנן, ואמר שכל העניין היה רק סטוץ אחד, והיא הפילה אותו בפח, ובכלל לא מעניינת אותו, ובלה בלה בלה, כל התירוצים הרגילים".
את לא זוכרת איך פינטזנו על בני הזוג שיהיו לנו?
היא המשיכה לנגד עיניי המשתאות: "כששאלתי אותו מה עם כל האחרות, הוא התנצל והזיל דמעות של תנין, ואמר שהכל זה סתם ולא נחשב, והוא מבטיח שדי, זהו, הוא בחיים לא יבגוד בי! אבל אני לא הסכמתי להישאר איתו אפילו דקה. בסוף אנחנו התגרשנו והוא התחתן איתה, ומאז אני לבד", אמרה בחיוך מריר.
"ואת יודעת מה?" הוסיפה אחרי שתיקה קצרה, במהלכה התחלף החיוך המריר בחיוך שמח ורחב, "אחרי שעזב הרגשתי חופשיה ומאושרת כפי שלא הרגשתי במשך כל שנות הנישואים שלנו. פתאום הבנתי שבכלל לא אהבתי אותו, והרבה יותר טוב לי בלעדיו".
היא נשענה על כסא המנהלים, "ותתפלאי כמה שהיחסים בינינו נהדרים היום. והכי מצחיק, שאני חולה על הילד הזה שנולד לו מהזונה שלו! הוא מתוק שחבל על הזמן, הוא קורא לי 'סבתא' ואני מאושרת! תתארי לך שאני מבקשת לעשות לו בייביסיטר!" אמרה בעיניים נוצצות.
חייכתי אליה במבוכה.
"תגידי", רכנה אליי מעבר לשולחן עד שפניה היו קרובים לשלי, "איזה שם משפחה יש לך עכשיו?"
"הרצברג. למה?" "הרצברג? מה קרה לגלעד חרמון?" "גלעד חרמון? מי זה?"
"נו, בחייך! סבתא, סבתא, אבל את לא נראית לי סנילית!"
לא היה לי מושג, באמת. "את לא זוכרת איך רקמנו חלומות, ופינטזנו על בני הזוג שיהיו לנו? את אמרת שבגלל שאת צברית, בטוח שהבעל שלך יהיה שחרחר ויקראו לו..."
"גלעד חרמון!" נזכרתי פתאום.
"אז זהו, שלאקס שלי קראו גלעד חרמון!" סימה צחקה, צחוק מתנגן ומתוק כמו שצחקה אז, כשהיינו ילדות וחלמנו על הנסיך שלנו שיישא אותנו אל האושר.
החיים לקחו אותנו למקומות אחרים
"הרומני שלי עיברת את שמו, מינקו ברקוביץ לגלעד חרמון. אף פעם לא הבנתי מה הקשר".
"והאיש שלי", אמרתי, "לא הסכים בשום אופן לעברת את שמו. הוא בן יחיד להורים שנצלו מתופת השואה, וכך הוא חושב שהוא ממשיך את השושלת".
היא הציתה סיגריה. "איכפת לך?" "לא. אבל אולי כדאי לאוורר". היא קמה ופתחה את החלון. מולנו הזדקרו גגות מכוערים, דודי שמש ואנטנות, ופיסת ים כחולה וקטנטנה שהבהבה מרחוק. "אני חושבת שרק בגלל שקראו לו גלעד חרמון התחתנתי איתו!"
קמתי ועמדתי איתה ליד החלון הפתוח. "ואת לא רוצה להכיר מישהו?"
"התרגלתי ללבד שלי, וטוב לי עם עצמי. 20 שנה של זוגיות כנראה שהספיקו לי".
"ואני יותר מ-40 שנה עם אותו האיש, ומעולם לא היה לי אחר".
טבעות עשן הופרחו מהסיגריה. כמו רכבת דוהרת בסרט חלפו מולי תמונות מהעבר שלנו. הבית שהיה בתוך החומות, עם מדרגות הבטון הגבוהות ודלת העץ הכבדה. אמא של סימה נאבקת עם מטאטא מקש באבק שאיש אינו רואה, וסימה ואני יושבות בכוכי החלונות, רגלינו פשוטות לפנים, מביטות בים מתחתינו, נושמות את ריחו המלוח, ומפנטזות על נסיך שישא אותנו על הסוס הלבן.
הרבה חלומות היו לנו, אבל החיים לקחו אותנו למקומות אחרים.
על דלת המשרד מתגברות נקישות עצבניות. אני רושמת את מספר הטלפון שלי על פתק תכלת שמצאתי על השולחן. "קחי. תתקשרי. עכשיו כשאנחנו גרות קרוב, נוכל להיפגש".
"בטח", היא אומרת ומושיטה לי את כרטיס הביקור שלה. לאחר היא פותחת את הדלת. אנחנו מתחבקות ונפרדות. "תתקשרי!" אני צועקת לה מהמסדרון.
מאז לא ראיתיה. היא לא התקשרה. גם אני לא.
יוסיפיה פורת היא מחברת הספר "פניצילין ועוד סיפורים"
לפנייה לכתב/ת 
