מאז הגירושים לא מתחשק לי לצאת לדייטים
חברים וקרובי משפחה אומרים לי שאני צריכה לנסות לצאת יותר ולהיפגש עם עוד אנשים. זה נשמע הגיוני, אבל אני פשוט מעדיפה להישאר במקום בו הכי טוב לי, בבית. אני מכוכב אחר?
אני שותפה סמויה שלכם כחמש שנים. אני קוראת סיפורים במדור, צוחקת לי בקול, לפעמים ממש נהנית ולפעמים מתאכזבת מהשטחיות, אבל בכל אופן נמצאת כאן, איתכם. היום אחלוק איתכם סיפור מיוחד משלי. למה מיוחד? כי אני מכוכב אחר, כנראה. זה לא משנה מה יאמרו המלעיזים או הפסיכולוגים, או אנשי הרוח החכמים. ככה אני מרגישה כשאני חושפת את עיניי, ונשמתי בעקבותיהן, לסיפורי אהבה בימינו.
אתחיל בנקודה משמעותית עבורי, ינואר 2005. זה היה החודש בו לאחר שנתיים של התייעצויות עם רבנים, פסיכולוגים ומומחי לב, החלטתי שאני לא רוצה לבלות עם בעלי את המשך חיי. אני עדיין מרגישה צורך להתנצל כשאני כותבת את זה, האשמה על החטא שבהפרת ברית מקודשת עדיין מהדהד סביבי.
למרות הלבטים, התגרשנו בדם, יזע ודמעות. יצא ממנו שיטפון קוצף של כעס, שנותן את אותותיו עד היום, בעודו משאיר לי את גידול הילדים, לבד. והנה, בתוך סופת הזעם כבר הכיר שותפה מתאימה אחרת, את זיווגו האמיתית משמיים.
הילדים שלי הם החברים הכי טובים שלי
גם אני בניתי לי חיים אחרים. הכנסתי לביתי מסורת יהודית חמימה, מימשתי חלומות שלא העזתי לממש בעבר, למדתי לתואר שני והיום אני בתחילת הדוקטורט שלי. עוד חלום.
אני משקיעה בעצמי, בנפש ובגוף, ומרגישה שלמה. עברו עליי חמש שנים בהן הנשמה שלי סחבה אותי באף להתנסויות אמיצות, ללא קשר לפחדים שבמציאות, במהלכן למדתי לקבל וגם לאהוב את עצמי.
אם טוב לי, מה גורם לי להרגיש שאני מכוכב אחר, תשאלו? הדרך הכי פשוטה ומובנת לתאר את השריטה שלי היא שאני לא אוהבת לצאת החוצה. אוהבת להיות בבית, עם ריח של "הוואי", סוודר גדול קשור על גופיה, הילדים ישנים ואני נהנית מהשקט, כותבת, קוראת, רואה סרט, צוחקת ובוכה, לבד.
הילדים שלי הם החברים הכי טובים שלי. אני מנהלת איתם שיחות מלב אל לב בארוחת ערב, והם מצחיקים אותי בטירוף עם השנינות, ההומור והשמחה שלהם. מול אלו, אני מקבלת עצות וטרוניות מחבריי הקרובים ובני משפחתי. הם ממליצים לי לצאת, להיפגש, לקחת את זה כמו אחד הפרויקטים שלי, להתעניין ו"להיכנס לרחבה".
מריחים וטועמים רק אחרי שהקרקע מרגישה נוחה
הדברים שהם אומרים נשמעים הגיוניים מאוד, אבל לא קשורים אליי כלל וכלל. לפעמים אני נעתרת להזמנה של בחור מהאתר. הפגישה נעימה, הוא בסך הכל בן אדם, ואדם נחמד. מזלי שפר עליי, מקומץ ההיכרויות שלי פגשתי אנשים מקסימים ומיוחדים, אבל לא בשבילי.
התסריט שיש לי בראש מבוסס על היכרות טבעית ופשוטה. מבט, קול ומחווה, קצת כמו פעם. ואז, מתקרבים במהלך הזמן, לאט, בעדינות ובמתיקות. מתביישים קצת, נבוכים כמו ילדים, כמו החלק הזה בנו שלעולם לא ישתנה.
אני מתכוונת למפגשים בין גבר ואשה שבהם מדברים, שומעים מוזיקה, חותכים סלט, צוחקים, מכילים את הפחד שבוודאי לא יאחר לבוא. ואז, אחרי שהכל מוכן והקרקע מרגישה נוחה, מריחים וטועמים, כמו פעם.
נראה שהרעיון הזה שונה מתפישתם של אחרים, אז אמשיך לחלום לי, משתעשעת ברפרוף בפרופילים המלוטשים. אני טובלת את כף רגלי בהם לעיתים רחוקות וחוזרת בשלווה הביתה, מתכרבלת ומתענגת על החום המוכר שבפנים, ותוהה: אולי בכל זאת נשארו כאן עוד אנשים מהכוכב שלי.
לפנייה לכתב/ת 
