שתף קטע נבחר

הרגשנו שזה סוף של משהו - והתחלה חדשה

היא ליטפה את ראשי בעדינות ואמרה שאני הגבר שלה, ולפתע זה הרגיש לי כל כך נכון ועוצמתי. כן, אני הגבר שלה! שלה ולא של אף אחת אחרת בעולם הזה. פעם ראשונה בחיים שלי שאני יכול להגיד משהו כזה מבלי לחשוב פעמיים, פעם ראשונה שאני אומר את זה בצורה בטוחה. טיול במדבר, פרק שלישי ואחרון

  • בפרק הראשון: טסתי מדירתי בוושינגטון הבירה אל אהובתי המתגוררת בלוס אנג'לס ונסענו יחד ב"חיפושית" שלה לטיול במדבר מוהאבי, ליד הפארק הלאומי ג'ושוע טרי. היה כיף, עד שפתאום הבחנתי בקרירות במבטה.

 

  • בפרק השני: בדיוק כשחשבתי שאני שלה והיא שלי, היא עפה לי פתאום למקום אחר. היא אמרה לי שהיא חוששת שאולי אנחנו לא מתאימים, ומזה שאנחנו גרים כל אחד במדינה אחרת. השארתי אותה בחדר והלכתי להתבודד ולחשוב, וחזרתי עם החלטה.  


 

למרות שלא הצלחתי, באותו הרגע רק רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה. חיבקתי אותה כל כך חזק עד שלפתע חששתי שאמעך אותה על המיטה הלבנה. הבטנו זה לזה בעיניים - וזה הספיק. כאילו מבט אחד אמר את כל מה שעבר לנו בראש בכמה שעות האחרונות, התהיות, החששות ובעיקר ההחלטות.

 

אני חושב שזה היה אחד מהרגעים האלה שהנשימה שלך נעצרת בהם, ומשהו באותו הרגע גרם לי לחשוב שאנחנו יכולים להיות מאושרים ביחד עד היום האחרון בחיינו.

 

אחרי טבילה נוספת בבריכות החמות של המוטל התיישבנו לאכול את ארוחת הבוקר במסעדה ביחד עם מנהלת המקום, שלא חסכה מאיתנו אף פרט על האורחים שמגיעים למקום ומה היה קורה כאן פעם וכמה שהמקום הזה מיוחד ושאין עוד הרבה מקומות כאלה בעולם.

 

רציתי להעיף את השולחן שהפריד בינינו ולנשק אותה

בשלב מסוים נכנס אדם מבוגר למסעדה, לבוש חולצה ומכנסיים שחורים עם כובע משונה לראשו. נראה שונה מכל מה שראינו סביבנו, הוא היה מהאנשים האלה שמושכים את תשומת ליבך דווקא בשקט שלהם, ברוגע. מנהלת המקום עצרה לרגע מרצף הסיפורים שלה וסימנה לי בעיניה "זה הוא". אבל אני רק הנהנתי חזרה, כי באותו הרגע לא עניין אותי דבר מלבד אהובתי, יושבת שם מולי בחולצת ג'ינס מגניבה, אוכלת את החביתה והטוסט שלה ומחייכת אליי. רציתי להעיף את השולחן שהפריד בינינו ולנשק אותה. היא חייכה אלי בחזרה.

 

בסביבות הצהריים נפרדנו מכולם לשלום לא לפני שהבטחנו שנחזור בשנה הבאה לביקור. הם עמדו שם ונופפו לנו לשלום בזמן שדחפנו את המזוודה האחרונה אל תוך החיפושית שחיכתה לנו בחנייה.

 

אחרי כמה דקות נסיעה על הכביש לכיוון ג'ושוע טרי היא שאלה אותי אם אני לא צריך ג'י.פי.אס, ואני אמרתי לה שבשביל זה יש לי מפה. היא ליטפה את ראשי בעדינות ואמרה שאני הגבר שלה, ולפתע זה הרגיש לי כל כך נכון וכל כך עוצמתי. כן, אני הגבר שלה! שלה ולא של אף אחת אחרת בעולם הזה. הייתי גאה להיות הגבר שלה, אלוהים, פעם ראשונה בחיים שלי שאני יכול להגיד משהו כזה מבלי לחשוב פעמיים, פעם ראשונה שאני אומר את זה בצורה בטוחה. אני רוצה להיות הגבר שלה!

 

בכניסה לפארק הלאומי היא המתינה לי ברכב בזמן שקפצתי להתייעץ עם הריינג'ר לגבי מסלולים אפשריים. בגלל הרוחות ששררו באותו היום במקום והשעה היחסית מאוחרת, הריינג'ר המליץ שנעשה את המסלול ברכב, כך נוכל לסייר בכל הפארק ולראות את כל האטרקציות. הוא אמר שהמסלול צריך לקחת פחות או יותר שעתיים והוא די מומלץ. הריינג'ר הושיט לי מפה בסיסית של הפארק בחיוך אדיב, ואני כבר לא יכולתי לחכות לחזור לחיפושית, לחתול שלי. יצאתי במהרה החוצה כשלפתע נעצרתי, הסתובבתי חזרה ונכנסתי לחנות.


 

כשהגעתי לחיפושית היא המתינה לי בסבלות כמו ילד קטן שממתין לאבא שלו שיחזור כדי להגיד מה לו מה עליו לעשות עכשיו, והיא היתה הדבר הכי מתוק בעולם. קפצתי עליה והיא צעקה. "זה בשבילך", אמרתי והושטתי לה חולצה ורודה של הפארק עליה היה רקום "ביחד צועדים אל תוך המדבר", וזה די הצחיק אותה.

 

הנסיעה בפארק היתה מדהימה. נופים עוצרי נשימה, בהם הרים ענקיים ועמקים, ביניהם פזורים עשרות עצי ג'ושוע בצורתם המוזרה. כל כמה מטרים נראו סלעים ענקיים עם פנים קפואות, ולכל סלע היה לה סיפור למה הוא שם ולמי הוא מחכה, ואחר כך היא חיקתה את הפרצופים שלהם ואני צחקתי. מידי פעם עצרנו להצטלם או לראות מטיילים שחזרו מהליכה רגלית, וזה די הצחיק אותנו כי לא הבנו מה יש ללכת ברגל בקור הזה. וראבק, גם מהנוף הקסום הזה נמאס לך באיזשהו שלב, כמה כבר אפשר לראות סלעי-ענק קפואים ועצים שמזכירים לך את קישקשתא. אנחנו רק רצינו לעוף משם ולשכב יחד במיטה ולהביט זה בזה.

 

אז ככה המשכנו לנסוע במשך שעתיים עד שהגענו בחזרה לנקודה שמחברת בין הפארק והכביש המהיר ללוס אנג'לס. עצרנו בחנייה של הפארק והצטלמנו בפעם האחרונה, ואני חושב ששנינו הרגשנו שזה סוף של משהו שמציין התחלה חדשה.

 

לפני שנעלמנו משם לגמרי שאלתי אותה אם היא לא חושבת שכל זה ממש לא נורמלי.

 

"מה לא נורמלי?", היא שאלה בתמימות הזו שלה שכל כך אהבתי.

 

"את יודעת... כל העסק הזה... שלך ושלי. כל מה שקורה בינינו, שמצאנו אחד את השני, את לא חושבת שזה לא נורמלי?"

 

"אתה יודע משהו", אמרה בחגיגיות, "אני דווקא חושבת שזה נורמלי, וכל מה שהיה עד עכשיו הוא לא נורמלי".

 

קרן שמש מאוחרת האירה את פניה, ואני חייכתי ובפנים חשבתי כמה שהיא צודקת וכמה שהייתי רוצה שכולם יידעו את זה, במיוחד אלו שכבר נמאס להם מהכל, אלו שלא מוצאים את החצי השני שלהם בעולם. כמה הייתי רוצה שכולם יבינו שמה שעובר עליהם זה ה 'לא נורמלי', ושהאהבה האמיתית שלהם מחכה להם מעבר לפינה. ושצריך לתת לה סיכוי ולהאמין ולרצות, ושבסוף היא תגיע.

 

"תגיד, רציתי לשאול אותך", היא קטעה את מחשבותיי, "מה הסיפור הזה עם הבחור המבוגר שנכנס הבוקר למסעדה עם הבגדים השחורים והכובע המוזר. ראיתי שהמנהלת סימנה לך עם הראש ואתה הנהנת כאילו אתה יודע בדיוק במה מדובר".

 

"אה, הבחור הזה", אמרתי, "הוא הבעלים של המקום. הזוג יאנגפילד. בסוף שנות ה-80 הוא הגיע למקום עם אשתו כחלק מטיול שערכו באזור אחרי שהיו פרודים במשך שלוש שנים. ומסתבר שברגע שהגיעו למקום הזה, הם הרגישו שהם התאהבו מחדש, התאהבו במקום, התאהבו זה בזה, התאהבו בעצמם. נראה שהמקום הזה גרם להם להבין שהאהבה שלהם עדיין קיימת בעולם ושאסור לוותר עליה, כי תמיד קל יותר לחשוב דרך האגו ותמיד קל לוותר. בכל מקרה באותו הרגע הם החליטו לקנות את המקום ולפתוח את המלון הזה!".

 

"מה! ואיך לא סיפרת לי את זה?", היא שאלה.

 

"חכי זה עוד לא הסוף", אמרתי. "חמש שנים אחרי שהם פתחו את המקום אשתו המסכנה חטפה איזה גידול או השד יודע מה. הם הספיקו ליהנות אחד מהשני עוד שנה עד שהיא נעלמה לאט לאט מהעולם הזה. המנהלת מספרת שמאז הוא לובש רק שחור, מצטער על כל רגע שהם לא היו ביחד ומטיף לכולם שלא צריך לקטוע אהבה אם היא עדיין קיימת".


 

על הכביש המהיר בדרך חזרה ללוס אנג'לס. היא ישנה על הכתף שלי עכשיו, וטרייסי צ'פמן שרה ברקע על אהבה. אני מנמיך את הראי ומסתכל על פניה. היא כל כך יפה כשהיא ישנה, ואני שולח לטיפה עדינה אל שפתיה, מפחד שאעיר אותה. ואולי היא כבר ערה וסתם לא רוצה להזיז את ראשה. אני מביט החוצה, מבעד לחלון הרכב אני רואה את אותו הכוכב שהביט בנו באותו הלילה, הוא בטח מחייך לעצמו עכשיו. ברדיו מתנגן עוד שיר אהבה, ואני מזמזם לעצמי ומתפלל שהדרך הזו לא תיגמר לעולם. שהלילה יישאר לנצח ושהמחר לא יגיע, שלא יתחיל יום חדש. כי מחר אני עולה על המטוס בדרך חזרה הביתה, אל החוף המזרחי. אבל יש לי תוכנית - תכף אני אנשק אותה כל כך חזק עד שאני אעצור את העולם והשמש לא תזרח, והבוקר לא יגיע, והלילה הזה יימשך לנצח.

 

אני מבין מה זו אהבה, זה בכלל לא מורכב ומסובך

למרות שהיד שלי כבר נרדמת אני לא רוצה שהיא תזוז. פתאום הכל נראה לי כל כך ברור ומובן. אני מבין מה זו אהבה, זה נראה כל כך פשוט. ממש לא מורכב ומסובך כמו שתמיד חשבתי. אם היא ישנה לך על הכתף, ואתה מוכן שהיד שלך תירדם עשר פעמים, ושמכוניות יחתכו אותך מימין ומשמאל. אם אתה מוכן להוריד את הראי רק בכדי להסתכל על הפנים היפות שלה כשהיא ישנה, אם אתה מתפלל שהלילה לא ייגמר והבוקר לא יגיע ושהשמש לא תזרח. אם אתה מרגיש שהיית רוצה לנסוע איתה כך לנצח, אם אתה רוצה שהדרך לא תסתיים לעולם. אם אתה תוהה אם היא ישנה או לא, אם היא שומעת שאתה מזמזם לה שיר אהבה.

 

אז אתה אוהב.

 

מתי הגעגוע תוקף אותך? כשאתה חוזר הביתה, כשאתה פורק את המזוודה על המיטה. שתי חולצות שחורות מקופלות לצד מכנסי ג'ינס עם כתם של קטצ'ופ. לעזאזל, אני זוכר בדיוק מתי הכתם הזה הגיע למכנסיים שלי. אני אפילו זוכר מה הרגשתי באותו הרגע, ויותר מזה אני זוכר אותה. אני זוכר את המבט שלה, זוכר מה העיניים שלה אמרו. אני פורק את המזוודה והריח, הריח לא עוזב אותי.

 

אלברט איינשטיין אמר פעם שכשאתה מסתכל על עצמך מנקודת מבט אוניברסלית, משהו בתוכך תמיד מזכיר לך שישנם דברים גדולים יותר וטובים יותר לדאוג בגללם. אתה מקבל פרופורציה לחיים. וכשפרקתי את המזוודה בבית, רחוק ממנה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה כמה שאני בר מזל, ולמרות שאתגעגע - לפחות יש לי למה להתגעגע. ואיזה כיף זה להתגעגע, איזה כיף זה שהלב כואב, אבל לא כאב של צער, כאב של אהבה כאב של התרגשות.

 

כאב של אהבה.


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
האחוזה הפלאית, שלט המוטל
צילום: אלעד שיינפלד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים