אחד הגורמים המשמעותיים התורמים להרגשת ההתמקמות במקום חדש, כך אני מגלה על בשרי, הוא מציאת אנשי המקצוע הנחוצים וקבלתם כחלק ממערך תחזוקת המשפחה והבית. לשמחתנו הרבה, כל מה שקשור לתפעול הבית מקבל את המענה המהיר והיעיל ביותר ע"י אנשי התחזוקה של הבניין. במצב הרבה יותר מורכב נמצאת תחזוקת המשפחה.

כשהגענו לניו-יורק, היינו צריכים למצוא רופאים: רופא נשים, רופאת ילדים, רופאת משפחה ורופא שיניים. את הראשון מצאנו דרך חברים בארץ, והראשון חיבר אותנו לשנייה. אמא של חברה של המתבגרת שידכה אותנו לרופאת המשפחה, ורופא שניים מצאנו דרך האינטרנט. עם כולם פחות או יותר הסתדרנו והם נכנסו ברובם למערך תחזוקת בריאות המשפחה, אבל עם רופאת הילדים עברנו תהליך מעניין, שבמובן מסוים משקף חלק מתהליך ההתמקמות שלנו כאן.

ד"ר ג', רופאת הילדים הנבחרת, עבדה בבית החולים בו נולדה פאר היצירה שלנו, וכיוון שהיא הומלצה לנו עוד בזמן שהפעוטה שחתה בחמימות הרחמית של החתומה מעלה, היא טיפלה גם במתבגרת. ד"ר ג' נראתה לנו מלכתחילה כרופאה קרת רוח ועם הרבה ניסיון אבל עם עצירות רגשית מסוימת. איך שהוא עם המתבגרת היא הייתה בסדר, אך כשהפעוטה נולדה, היה נדמה שרופאת הילדים הזאת, רחמנא לצלן, לא ממש מרגישה נוח בקרב ילדים. המגושמות שבה החזיקה את הרכה הנולדה לא ממש נראתה לנו והיא נראתה לנו נבוכה ולחוצה אבל החלטנו שלא לפטר אותה, בינתיים. "יתכן וזה פער התרבויות", אמרנו לעצמנו, וכיוון שברומא אנחנו מתנהגים כרומאים, קיבלנו את ההתנהגות המרוחקת-עד-קרה של הדוקטור כחלק מהחבילה.

אמנם בחדר ההמתנה של ד"ר ג' יש צעצועים (ברובם שבורים וישנים והמבחר לא משהו) אבל החדר שלה נראה כמו חדר ניתוח, ואין בו שום דבר שמזכיר שהקליינטים כאן הם יצורים נמוכים שאוהבים בובות ומדבקות וזקוקים לניחומים כשהם באים לקבל חיסונים, או אפילו סתם ככה עם שפעת קטנה שדורשת שיחטטו להם באוזניים או בגרון או ידקרו אותם באצבע כדי לקחת דם לבדיקה.

בקיץ הראשון שהיינו בארץ אחרי שהפעוטה נולדה הלכנו לבקר את ד"ר הרמן שלנו, רופאת הילדים המיתולוגית מרחוב מלצ'ט בתל אביב. ד"ר הרמן, שהייתה בתחילת דרכה כשהמתבגרת הייתה בת שנתיים, הפכה עם השנים לרופאה הכי מבוקשת בעיר, גם כי היא אשת מקצוע מעולה אבל גם כי הילדים חולים עליה. עם השנים היא גדלה ועברה לקליניקה משלה, וכשרצינו שמישהו שאנחנו מכירים יראה את הפעוטה שלנו ויחווה עוד דעה, הלכנו אליה לביקור. אין לתאר את הפער בין החדר שלה ובין החדר של ד"ר ג' מהעבר המזרחי של הפארק. הקירות עטויים כולם בפילים, דובים, ג'ירפות ושאר חיות היער, וכולם כולם צבעוניים וחביבים למראה. כל הרהיטים הם בגובה של הגמדים הקטנים, וכל המכשור הרפואי מכוסה בחיות פרוותיות שונות, כך שהסטטוסקופ, שהפעוטה שלנו שונאת במיוחד, הוא בעצם פיל. כשד"ר הרמן שמה אותו על הראש, לה יש אוזניים גדולות של פיל, והחלק הקר שנוגע בגוף של הילד הוא החדק של הפיל והוא רך ונעים ובכלל לא קר. הרמן אמרה לנו שהפעוטה שלנו תעשה הכל הפוך, כלומר תלך על שתיים לפני שתזחל על ארבע למשל (וצדקה בהכל), היא אמרה שהיא מאד גמישה, והאבחנה הכי משמעותית הייתה שהיא מאד מאד מאד מתוקה. ד”ר ג' אף פעם לא אמרה לנו שום דבר חביב על המתיקות שלנו.

לפני שלושה שבועות הפעוטה חטפה וירוס בטן אכזרי והקיאה כל הלילה. תחילה היא הקיאה במיטה שלה, אחר כך על הכריות שלנו, כשהעברנו אותה למתבגרת היא הקיאה על השמיכה שלה, ואחר כך היא גם הקיאה על המיטה הרזרבית. סיוט. בבוקר, כשאני מתפקדת על המיכל הרזרבי, סיפרתי למזכירה הנרגנת של ד”ר ג' מה קרה. היא הזמינה אותי לאותו היום, שבע שעות אחרי הקרייסיס. ד”ר ג' הייתה נבוכה כתמיד אבל נדמה היה לי שאני מגלה משהו חביב יותר באופן שבו היא נגשת לפעוטה (למשל מבקשת ממנה סליחה על זה שהיא לוחצת לה חזק על הבטן).

בקושי התאוששנו מהמכה הזאת, ושבוע אחרי הפעוטה כבר חטפה דלקת אוזניים והחום שלה הרקיע שחקים. לא ש-104 אמר לי משהו, אבל מייד גיגלתי את זה רק כדי לגלות שהילדה בוערת. גם אז המזכירה הזמינה אותנו לבוא באותו היום, אבל כשהגענו ד”ר ג' הייתה צרודה מאד והתנצלה שגם היא קצת חולה. היא קראה לפעוטה "סוויטי" שלוש פעמים ואני התפעמתי מהשינוי בגישה. אולי בגלל שהדוקטור חולה?

היום חזרנו מד”ר ג' אחרי חיסון. הפעוטה, שבדרך כלל מסרבת להיכנס לחדר של הדוקטור, גילתה כמה צעצועים חדשים בחדר ההמתנה, שהיו הסימנים הראשונים לשינוי הבא עלינו לטובה. ד”ר ג' הייתה חביבה אל הפעוטה שלנו יותר מתמיד. היא הסבירה לה מה היא הולכת לעשות לה, ושוב קראה לה "סוויטי" ואפילו הוסיפה "דטס אה ביג גירל" אחרי זריקת החיסון. גם היו מחיאות כפיים הדדיות.

לא ברור עדיין אם זה בגלל שהפעוטה שלנו גדלה או שאולי ד”ר ג' עוברת שינוי אישיותי, או מה שככל הנראה סביר יותר, שלקשרים כאלה לוקח זמן להבשיל. איך שלא יהיה, סוף סוף אנחנו מרגישים שמבחינה זאת התמקמנו, ואמנם היא אי שם בקצה המזרח ואנחנו פה בסוף המערב, אבל החלטנו פה אחד ששווה לנו לנסוע עד אליה.

בשכונה של ההורים שלי בארץ הקודש, ארבעים שנה אחרי שטיפלה בי, עדיין מתגוררת רופאת הילדים שלי. המתבגרת שלנו הלכה לבקר את ד”ר הרמן שלה כשהייתה בארץ, ואני מקווה שגם לפעוטה שלנו יהיה קשר ארוך שנים עם הד”ר ג' שלה. בעולם שבו כולנו מתניידים כל הזמן, נראה שקצת המשכיות לא תזיק לאף אחד.