שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הם רק רוצים להתפרפר מהצד, לא לפרק משפחה

    יש מאמץ של גברים בוגדים, כאילו הם מאורגנים באיגוד מקצועי, להוציא את האשה שאיתם סתומה. רדופה, חשדנית ללא סיבה, אני שואלת: "אז למה הם רוצים להישאר ליד אחת שכזו?" והיא עונה: "בגלל הכסף, הנוחות, הילדים"

    ככה ישיר ובלי קישוטים, היא יורה משפט מהפנט הנשמע כציטטה שנבדקה ונוסתה לא רק על בעלי חיים. "השיחות הטלפוניות של אמצע הלילה הפסיקו. תודה שהשתוללתי, ידעתי שיעזור. כל היתר למי איכפת. רק השקרים והעליבות עוד מגעילים אותי מעת לעת, חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר".

     

    זה מה שהיא אומרת לי, דקה אחרי שהתיישבנו לקפה. היא מדברת בקול רם, כל הסביבה בבית הקפה שומעת, אני מחפשת חור באדמה להימלט דרכו. אין. אני מהרהרת בשקט.

     

    יש מאמץ של גברים בוגדים, כאילו הם מאורגנים באיזה איגוד מקצועי, להוציא את האשה שאיתם סתומה. רדופה, חשדנית ללא סיבה, אני שואלת: "אז למה הם רוצים להישאר ליד אחת שכזו?"

     

    היא עונה לי: "בגלל הכסף, בגלל הנוחות, הדירה שעל שמה, הילדים ובכלל... בסך הכל הם רוצים לזיין מהצד, לא לפרק משפחה".

     

    אני מתעקשת ושואלת אם כל השקרים וההסתרות הם לא מחיר כבד מדי בשביל זיון. "למה לא להשתחרר באמת, אל החופש, להיות אדון לעצמך ולזיוניך, להתהלך חופשי ללא בעיית עליבות להתבונן במראה?"

     

    היא עונה לי במתינות ובשיקול דעת: "את החופש האמיתי נותנת להם המסגרת המדומה. ככה הם משוחררים מלחצי הבאה בתור, מנישואים, ממחויבות, מחפירה בראש".

     

    מה נהייה מאיתנו. פעם היינו שתי נערות רומנטיות

    אני מתקשה להאמין ולא משתכנעת בקלות. מרגע לרגע נצבעים הגברים בשיחתנו באור מכפיש ועלוב, המעיד כמובן גם עלינו. מה נהייה מאיתנו. פעם היינו שתי נערות רומנטיות ומאוהבות עד למעלה מהראש. תום ותמימות ואידיאלים של תנועת נוער. נהיינו שתי פאקצות קמוטות עור ובעלות כרס עגלגלה וישבן שטוח. לך ספר לנכדים שהיינו עלמות חן נאות, עם חוגי מעריצים מריירים. אפילו בצחוק זה לא תופס.

     

    "אנחנו שרוטות, נכווינו בחיינו ופיתחנו תיאוריה מכלילה המעליבה את כל המגזר הגברי", אני מנסה לקחת משהו גם עלינו, לא להותיר את הגברים שם בקור של החוץ.

     

    היא מלגלגת עליי ותוקפת: "שוב את מחפשת שוט להלקות את עצמך. בפעם שעברה אמרת: מה שעשיתי לאשתו מגיע שיעשה גם לי..."

     

    אני מסמיקה קלות במבוכה, רגשי האשם הפולניים שדבקים בי תמיד כקרציות לכלב נטוש נראים לי מוחשיים יותר מתמיד. בכלל, היא חדת לשון וחריפת מוח, לא בוחלת באף מילה, לא קלה ולא קשה, לא מכאיבה ולא דוקרת. לכולן מקום של כבוד בפיה המפיק מרגליות ושוצף הגיצים.

     

    "את לא מבינה", היא אומרת: "הבעיה היחידה שלנו שאנחנו נשארות איתם. משחקות את תפקיד הסתומות שליהקו אותנו בו. המחזה כתוב, התפקידים חולקו, אין תפנית בעלילה".

      

    "מאיפה את יודעת בכלל שאת אשה נבגדת?"

    אני מהססת, חוששת להדליק עוד יותר את המדורה אדומת השיער: "אבל בכלל אין הוכחות, את מדברת על השערות... תחושות... מאיפה את יודעת בכלל שאת אשה נבגדת?"

     

    המדורה המג'ונג'נת אכן נדלקת. זהו, הלך על כל יושבי הקפה. "את באמת סתומה. נכנסת טוב לתפקיד...זה ברור, את לא מבינה?"

     

    לי לא ברור, אני חושבת להגיד אבל אני לא. אין צורך, כי היא ממשיכה לירות בצרורות לכל הכיוונים. אני מודה, רוב יושבי בית הקפה נהנים ומתעניינים. לסתות פסקו מללעוס, לועות מלבלוע שפתיים מלפטפט. כל העיניים והאוזניים מחודדות לכיווננו, אף אחד לא טורח להסתיר. אני מנסה להרגיע את עצמי: טוב, למי איכפת, כולם ממילא בוגדים, כולן ממילא סתומות.

     

    "תשמעי", היא מפרטת לי את כל הסימנים שעושים לה את התמונה כה ברורה, אין ספק היא שיננה אותם היטב בעזרת מגזין נשים כלשהו, " כשאני מחפשת אותו לפעמים כשהוא בחוץ אני יכולה להמשיך לחפש אותו.הוא מסתובב בבית עם הסלולרי בכיס, אפילו לשירותים ולאמבטיה הוא הולך איתו. הוא מוחק שעות הודעות. בשום דבר הוא לא זריז כזה. בהתחלה כל ההודעות היו מחוקות, כששאלתי אותו איך זה הוא שינה טקטיקה - הוא משאיר את ההודעות של הילדים..." היא מעווה את פניה, ואותי תוקפת בחילה.

     

    "נו, זהו?" אני שואלת, מגמדת את הממצאים המחשידים. היא מביטה בי בזווית מסוכנת מלגלגת מימין לשמאל: "היום התקשרתי אליו, רציתי שיעזור לי עם הסלים. מישהו ענה לי ואמר 'ש...ש...' יעני, שתקי סתומה, אל תעירי אותו, הוא ישן".

     

    "וואלה?" אני נבעתת ונבעטת באחת. נשמע לי כל כך מופרך שקשה לי להאמין. "ומה עשית, מה אמרת?"

     

    "כלום", היא עונה. "שיישן. שתהנה היא קצת מהנחירות..."

     

    אני צוחקת קצת, להשתחרר מהמועקה. "ואחר כך?" אני סקרנית לדעת לאן זה יילך.

     

    "הוא כנראה התעורר מהצילצול והתקשר, הוא לא ידע שהיא ענתה ושאל למה אני לא מתקשרת, הוא חשב לעזור לי עם הסלים..."

     

    יאללה, שיבגדו, למי יש כוח לחפש סימנים

    אני צוחקת בקול גדול. תיאטרון האבסורד. היא מוסיפה כהנה וכהנה סימנים מחשידים, ואני הולכת ומתעייפת וליבי נחמץ. יאללה, שיבגדו, למי יש כוח לחפש סימנים, לפתח חשדנות ולעקוב אחרי ממצאים. סתומה או לא, אני רוצה חיים אחרים. אני מעדיפה נושאים אחרים להתעסק בהם. אני רוצה מחשבות אחרות לחשוב. אני מעזה ואומרת לה.

     

    אדומת השיער הפכה ללוהטת בלחיים ופיה הפך אדום-בורדו דובדבן: "בטח, מתאים לך, תמיד ברחת מהמציאות, נאיבית עם אישונים ורודים..."

     

    אני לא נעלבת. רוצה להמשיך להיות ורודה. עדיף לי. שחור ואפור ומריר בנשמה ממש לא מתאים לי. אנחנו נפרדות בחיבוק-נישוק אבל אני יודעת, יעברו ימים רבים עד שניפגש. לא עשתה לי טוב הפגישה. סובבה לי את הרהיטים בראש. לגמרי.


    בבית, אחר כך, כשהוא שואל אותי מה אני רוצה לשתות, אני מביטה בו בחזקת חשוד. שיוכיח שהוא לא... אני מסרבת לשתייה ונעלמת לי למקלדת. אוף, יקח לי שעות להתקלף מכל הרעיונות שנשתלו בחדווה פעילה וססגונית במוחי. אני מודה, רק מקצתם העברתי כאן. אלה היו מילים של שיחה מרעילה ומזהמת מבחינתי. תנו לי את חיי הוורודים בחזרה!

     

    אני ניגשת להכין לי כוס תה בעצמי. כדאי להתאמן להכין לבד, על כל צרה שלא יבוא...  


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים