אהוב שלי, כבר אלף שנים אני בוכה עליך
מזמן אינני מחכה לך. ועדיין, מידי פעם אני נותנת לעצמי בטיפשותי לשקוע במחשבה הילדותית, שאולי לא אבוד לנו, שאולי שני ילדים שהיו זה בנפשו של זו, ימצאו את הדרך בחזרה
אהוב שלי,
ומה גורם לי לבכות את כל הלב שלי כשאני קוראת את מכתבי האהבה הישנים שלך, שאפילו אתה לא ידעת שהם כאלה, בזמן שהעט שלך שרבט מילים כדי לפייס אותי?
ידעתי. זה לא שלא ידעתי שלא תתקשר היום. כבר לפני שבוע הכנתי את עצמי, שאולי אתה בכלל כבר לא זוכר, שאפילו אם אני נעצרת לשנייה, בכל שנה, ב-28 לחודש אוקטובר, זה לא אומר שגם אתה. ובכל זאת...כל כך רציתי לשמוע את קולך. ואני אפילו לא יודעת למה.
אם אספור את השנים, ודאי אבהל. יותר מהן בלעדיך כבר. אתה הרי בטח יודע, שכבר מזמן אינני מדמיינת מחווה גדולה מצידך, שתמיס את ליבי. בשנייה שזו עולה לפניי, היא מסתלקת לה כאילו מעצמה. הרי מעולם לא היית איש של מחוות גדולות. גם לא של מילים מרגשות או הפתעות עוצרות נשימה. תמיד היית לי פשוט, והרי זו מהות אהבתי אליך. הפשטות, טבע התנהלותך, האדיש כל כך, כאילו יודע שממילא אוהב אותך עד עולם, ההתאמצות תהיה בעיניך לזיוף.
אבל הצלחת, בדרכך המשונה, לומר לי שאתה אוהב, לאהוב אותי כמו שרציתי, נקייה ועצובה, כואבת ובלתי מובנת. איש לא אהב אותי מאז כמוך. אולי אהבו יותר, אולי אהבו אחרת.
הפכתי והפכתי, שוב ושוב. יש אהבות סתם, יש אהבות שנכבות, יש אהבות שנגמרות. היכן אני מניחה את האהבה שלי אליך?
הטור הקודם:
בת 30: מספיק כבר לקרוא לי רווקה ממורמרת
פולי אנה
להגיד שלא חסר לי לפעמים חיבוק בלילה? להגיד שלא בכיתי כשהיה לי פיצוץ בצנרת ללא גבר חסון שיבוא לעזרתי? לא, לא אגיד. לפעמים ליבי השלם מתמלא קנאה לנוכח אהבות עצומות. אבל רוב הזמן, אני מתנהלת לי בשמחה
כבר מזמן אינני מחכה לך. ועדיין, ובכל זאת... מידי פעם אני נותנת לעצמי בטיפשותי לשקוע במחשבה הילדותית, שאולי לא אבוד לנו, שאולי שני ילדים שהיו זה בנפשו של זו, ילמדו, וימצאו את הדרך בחזרה. שאולי אצליח להעביר לך את מה שקורה אצלי, מין משהו שלא עוזב, וכבר ויתרתי, ואינני נלחמת עוד, אינני מחכה שיעזוב.
כמו שאמרתי לך באותה פעם אחרונה שלנו, שנישקת, וחיבקת, והיית איתי, ונתתי לך מקום אצלי בעולם, כמו שאמרתי אז, אני אוהבת אותך, ותמיד אוהב אותך. אפילו שכבר אינני מכירה אותך, אפילו שכבר אני לא יודעת את מי יש לי לאהוב אפילו.
אהוב שלי, אני מקווה שגיל 30 הגיע אליך ומצא אותך בשמחה ובטוב. סליחה אם אני מפרה את שלוותך, אבל אני לא יכולה להתנצל על אהבתי אליך, על החיפוש שלי והשאלות שלי. נכון שאמרתי בפעם ההיא שאני עוזבת וזהו, ואני לא מנסה יותר. אבל הנה, שוב אני ניצבת מולך, אולי חלשה, אולי חזקה דווקא. מובן ששתיתי יותר מדי כדי שאוכל לחשוב עליך, ולהצטער על כך מאוד מחר בבוקר.
ואני שואלת את כל השאלות בעולם. כבר אלף מכתבים כתבתי לך, כבר אלף שנים אני בוכה עליך.
מומלצים
