שתף קטע נבחר

כמו כל התמכרות פיזית, קשה להיגמל מאהבה

אריך פרום כתב שאהבה היא דרכנו לברוח מהכלא של הבדידות, וכשהיא חסרה, מתעוררים בנו רגשות בושה, אשם וחרדה. הידיעה הזו שאני לא מצליח לצאת מכלא הבדידות יכולה ממש להוציא מהדעת, לדבריו. מחקר של הלן פישר מראה למה כל כך קשה לנו לוותר על מושא אהבתנו שעזב

גן עדן. לא ביטוי, אלא גן העדן המקורי בכבודו ובעצמו. אדם מסתובב בין עצי הפרי, השקט האלוהי והיופי הנדיר, ולא מרגיש שחסר לו דבר. אפילו כשיום אחד אלוהים מרדים אותו בשביל ניתוח קטן ולוקח לו צלע, הוא לא מרגיש שקורה לו איזה מהלך יוצא דופן. גם כשמופיעה לצידו האשה שתייצג ברבות הימים את הצד הנשי של כלל האנושות, הוא לא מתרגש במיוחד. אדם וחווה מסתובבים ערומים בגן העדן, חווה אוכלת מהפרי האסור ומכשילה את אדם, הנחש הערמומי מבסוט, ואז אלוהים יוצא עליהם בזעמו.

 

הם מכירים בעובדה שהם חטאו, ופתאום הם מתביישים. למה הם מתביישים? הרי לא ייתכן להניח שזה אכן רק בגלל שהם מגלים שהם ערומים (פיזית). יש לזה הרבה משמעויות נסתרות. אריך פרום מציג את התשובה שלו: אדם וחווה נכזבים לגלות שהם נפרדים - שייכים לשני מינים שונים, ולא מאוחדים באהבה. הוא ממאדים, היא מנוגה.

 

פרום, פסיכואנליטיקן בעל עבר דתי ובעל מקום של כבוד ברשימת הפסיכולוגים המובילים של תורת האישיות, טוען שעניין האכזבה מכשלון האהבה הוא הרבה יותר שורשי ועמוק ממה שנדמה לנו. הוא טוען שזה עניין עולמי, שכל אדם כפרט, וכל האנושות ככלל מנסים לברוח מ'בידוד', 'בדידות' או 'מופרדוּת'.

 

לטענת פרום, טבעו של אדם הוא להיות שייך, להיות חלק ממשהו. האנושות מנסה להיות חלק מהטבע, והאדם מנסה להיות חלק מקבוצה. זו אחת הסיבות לכך שאופנה ומוסכמות חברתיות תופסות כל כך חזק - מי שהולך עם העדר לא מאוים בלהיחשב שונה ולהיות מנודה מהחברה.

 

לב שבור יכול להוביל לסערת רגשות שיוצאים משליטה

אריך פרום טוען שאהבה היא הדרך שלנו לברוח מהכלא של הבדידות, וכשהיא חסרה, מתעוררים בנו רגשות של בושה, אשם וחרדה. הידיעה הזו שאני לא מצליח לצאת מכלא הבדידות יכולה ממש להוציא מהדעת, לדבריו. ואכן, לב שבור יכול להוביל לסערת רגשות שיוצאים משליטה, ואף לנקיטת פעולות קיצוניות החל ממעקב והטרדה של מושא האהבה ועד התאבדות.

 

מחקר שהתפרסם ביולי שעבר יכול לשפוך מעט אור על הנושא הזה של דחייה רומנטית. מסתבר שגם המוח שלנו נכנס לסטרס כשאנחנו לא מוצאים אהבה, או נדחים על ידי אהבה נכזבת.

 

במחקר, שנעשה על ידי הלן פישר מאוניברסיטת רטגרס, ניו-ג'רסי, אספו 15 סטודנטים, נשים וגברים הטרוסקסואלים, שחוו דחייה לאחרונה מצד בני זוגם ודיווחו שהם עדיין "מאוהבים" בהם. בזמן המחקר הם היו בממוצע 63 יום לאחר אירוע הדחייה. בחלק הראשון של המחקר הם מילאו שאלונים שבדקו עד כמה חזקים רגשותיהם בעקבות דחייה זו. הסטודנטים דיווחו שב-85% מהזמן בו הם ערים הם חושבים על מושא אהבתם, הם עדיין משתוקקים שיחזור אליהם, ורוצים להיות שוב יחד איתו.

 

בחלק השני של המחקר הנאהבים המאוכזבים צפו בתמונה של מושא אהבתם. לאחר מכן הם ביצעו משימת חישוב מתמטית שתשכיח מהם את רגשות האכזבה, ולבסוף נתנו להם לצפות בתמונה של "סתם אדם", למשל השותף שלהם לחדר. לאורך כל חלק זה של המחקר סרקו את מוחם.

 

החוקרים מצאו בסריקות המוח ,שהיו אזורים שפעלו רק כאשר הנבדקים צפו באהוב נפשם, ולא כשצפו בתמונה של אדם "רגיל".

 

בהסתכלות בתמונה של האהוב שדחה את הקשר איתם פעלו אצל הנבדקים אזורי מוח שקשורים לרגשות שמלווים אהבה רומנטית - רגשות מוטיבציה ותגמול (אזור שקרוי VTA), אבל גם אזורים שקשורים להתמכרות והשתוקקות, במיוחד אזור שנקרא NaC, שגורם תחושת תגמול בעקבות התמכרות לקוקאין, ואזורים שקשורים לכאב פיזי ומצוקה (ACA).

 

תוצאות המחקר מראות את מה שרבים הרגישו כבר דורות: דחייה מצד מושא אהבתך גורמת שברון לב, בין השאר כיוון שאהבה זה דבר ממכר. שבורי הלב שאהבתם נדחתה לפעמים נלחמים נגד מערכת הישרדות עוצמתית, שהיא גם הבסיס לכל סוג של התמכרות. פעילות מוחית זו שנצפתה במחקר מסבירה למה כל כך קשה לנו לוותר על מושא אהבתנו שעזב.

 

אם נחבר לממצאים האלה את התיאוריה של אריך פרום, הרי שיש בסיס בפעילות המוחית לתחושה הנוראה שמכרסמת בחסרי בני זוג על כך שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא מצליחים למצוא לעצמם אהבה, והמסרים של החברה שגורמים להם להרגיש עוד יותר אשמים על כך. זהו חיסרון שמתוּכנת, כנראה, בחברה ובמוח מימי שחר האנושות.

 

ראינו את זה על הזוג הראשון בעולם - אדם וחווה התביישו על כך שלא היה ביניהם חיבור רגשי של אהבה. כששאלתי את עצמי איך אריק פרום כל כך בטוח שלא היתה ביניהם אהבה רומנטית, גיליתי בספרו, "אמנות האהבה", את התשובה שלו: כשאלוהים שואל את אדם "מדוע אכלת מעץ הדעת?" אדם מאשים את חווה. אילו היה אוהב אותה, הוא היה מגן עליה...

 

זה לא מנחם שהחיסרון הזה התחיל מזמן, או מעוגן במוח, זה רק שופך קצת אור על למה זה כל כך קשה. המחקר החדש מנסה להציע נחמה קטנה משלו: החוקרים מצאו שככל שעוברים הימים, יורדת הפעילות המוחית באזורי המוח שאחראיים על התקשרות רגשית, אפילו כשהנבדקים צפו בתמונות אהובם לשעבר.

 

הממצא הזה מוכר לנו מניסיון - הזמן עושה את שלו, הזמן הוא התרופה הטובה ביותר.

 

שבי גביזון בסרטו "חולה אהבה משיכון ג' " לא מתאר דמות תלושה מהמציאות. אין כמעט מישהו מאיתנו שאינו עובר חווית אכזבה בעקבות אהבה. לאור הפעילות המוחית אנחנו רואים עד כמה דחייה רומנטית היא טראומה שגורמת כאב לב לתקופה מסוימת, אבל במרוצת הזמן אנחנו מתגברים וממשיכים לחפש את האהבה הבאה.

 

  • רחלי לנגפורד, MSc בוגרת המחלקה לניורוביולוגיה, בי"ח הדסה, עסקה בחקר תיקון מומי מוח מולדים באמצעות תאי גזע.

 


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זה עניין עולמי, מנסים לברוח מבדידות
צילום: jupiter
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים