שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    לנבואת זעם יש מחיר

    "עוד אני הולך", סרטו החדש של יקי יושע, חוטא בפשטנות ובהעדפה של אמירה חריפה על פני מורכבות רעיונית, אך זהו ללא ספק סרט אפקטיבי וראוי לתשומת לב


     

    בתמונת החותמת את "שלום, תפילת הדרך", סרטו הראשון והיפה של יקי יושע מ-1973, נותר הגיבור הצעיר (בגילומו של יושע עצמו) כשהוא ניצב בתחנת רכבת ריקה, מתחבט, תוהה מה הלאה, וכל זאת ביום העצמאות של מדינת ישראל.

     

    התמונה האלגורית הזאת צפה ועולה בזיכרון לנוכח הצפייה ב"עוד אני הולך", סרטו החדש של יושע המבוסס על ספרו בעל אותו שם שראה אור ב-2008 (הוצאת הקיבוץ המאוחד). לא רק קווי הדמיון בשם מחברים בין שני הסרטים, אלא גם התחושה שגיבור הסרט הנוכחי, כמו יושע בסרט הנ"ל, הוא דמות אלגורית לאובדן הדרך ותחושת חוסר המוצא שבהם מצויה מדינת היהודים. 

     

    הגיבור פה הוא לוחם סיירת מהולל ואיש שב"כ לשעבר (דני גבע) שהיום הוא שבר כלי. שקוע בחובות כבדים בגלל הימורים, נרדף על ידי חבורת פושעים שאינם אלא חבריו ליחידה מפעם, נשוי לאישה אלכוהוליסטית, ואחוז רגשי אשמה. הוא מתקשה לתקשר עם בתו המתבגרת, ונחמה מסוימת הוא מוצא רק במיטתה של מאהבת רוסיה מפוקפקת. ברקע מרצדות תמונות מתקופת הפיגועים, וריחה של מלחמת לבנון השנייה נישא באוויר.

     

    גיבור "עוד אני הולך" נע לאורך הסרט כמת-חי, מבטו מזוגג כשל הלום קרב. חסר מנוחה. הולך והולך ללא תכלית ומטרה. את האשמה הרודפת אותו ואת תחושת החידלון שמלווה אותו הוא מבטא במכתבים דמיוניים (שאת תוכנם הוא מקריא בפס הקול) המופנים אל בנו החייל המת, ושבאמצעותם הוא מתוודה על קווים אסורים שחצה במהלך שירותו הביטחוני.

     

    החזון הציוני הוא כאן בקתה מטה לנפול על שפת הים שבה התגורר אביו המנוח של הגיבור, ואותה פוקדים עתה אלמנה פלסטינית ובנה הקטן. הסמליות שאופפת את האתר המוזנח הזה – תמונתו של הרצל וקופה כחולה של קרן קיימת תלויות שם זו לצד זו – בוטה יתר על המידה, אך עיצובו משתלב באווירה הסוריאליסטית השורה על הסרט כולו, שנדמה כאילו מתרחש בישראל פוסט-אפוקליפטית.

     

    בעיניים פקוחות אל המוות

    מבחינות רבות, מהווה "עוד אני הולך" המשך ישיר לסרטיו הראשונים של יושע – "שלום, תפילת הדרך", וכן "סוסעץ" (1978), מהסרטים הטובים שהופקו בישראל, ושלכוכבו, שמוליק קראוס, מוקדש הסרט הזה, ו"העיט" (1981), שניהם על פי כתביו של יורם קניוק. כמוהם, גם זהו סרט המתבונן בשברי הציונות, ותופס את הצבר הלוחם כגבר תלוש המשוטט חסר מנוחה בעולם ציני, ובתוך כך חושף את השקר שמאחורי הסיסמאות הלאומיות. פוסט-ציונות פר אקסלנס.


    "עוד אני הולך". פוסט-ציונות פר אקסלנס

     

    כמו רבים מגיבורי הקולנוע הישראלי של העשור החולף (ע"ע "ללכת על המים", "שנת אפס", "מחילות", רשימה חלקית בלבד), גם הגרוטאה האנושית שבמרכז סרטו של יושע תרה לשווא אחר גאולה. דימוי חוזר שבו הוא נושא בזרועותיו ילד מת על רקע השקיעה, מבליט את עניינו של הסרט בהקרבה וכפרה, ובהכרה שרק המוות הוא המוצא והמזור לגיבור ההולך בעיניים פקוחות לקראת אובדנו.

     

    לוחמי סיירת שהפכו לגנגסטרים ("גנגסטר" הוא גם כינויו של הגיבור כאן), מדינה שכמו הדמות שמגלם גבע מהמרת על חייה, זוהמה אנושית וחורבן קרב. אלה הם החומרים שמהם רוקח יושע את נבואת הזעם שלו, שדומה כי היא עולה בחריפותה אפילו על זו שנישאה ב"החיים על פי אגפא".

     

    כדרכן של נבואות זעם, "עוד אני הולך" חוטא בפשטנות מסוימת, בגודש, ובהעדפה של אמירה חריפה על פני מורכבות רעיונית, אך זהו ללא ספק סרט אפקטיבי וראוי לתשומת לב. לכך תורמים גם שחקניו של יושע – גבע המצוין כתמיד, וכן נינה קוטלר כאשתו, מרינה שויף כפילגשו הזונה, וכן דביר בנדק ועמוס לביא ז"ל כרעיו המזוהמים לנשק. הצילום הלילי והמסוגנן של יורם מילוא מסייע רבות לעיצוב אווירת ה"פילם נואר" שאופפת את הסרט.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גבע ועמוס לביא ב"עוד אני הולך". משחק מצוין
    לאתר ההטבות
    מומלצים