הוא חסך במילים, אבל פיצה על כך בחום פיזי
מה שהיה אמור להיות חיבוק פרידה מנומס אחרי דייט שתקני הפך לדבר אמיתי. הוא היה חמוד כמו דב באביב, נראה שלדעתו לשכב איתי זאת ההמצאה הכי גדולה מאז הגלגל, והוא לא יכול לדמיין ללכת לידי בלי לחבק אותי. כמו ילד שלא יודע להביע רגשות מסובכים אבל יודע לתת את כל החום שבעולם בחיבוק
הוא לא היה איש של מילים. לא שהוא טיפש או ריקני, לפחות זה לא הרושם שקיבלתי, אבל אולי השקט שלו יצר אשליה של אדם חכם או צופן סוד, אולי השתיקה היא כל מה שיש שם. הלכנו לפאב, הוא זרק פרטים מעטים על עצמו, ורק בהמשך הבנתי עד כמה הוא אלוף באנדרסטייטמנט: גם אילו היה מגלה את התרופה לסרטן, נראה שמה שהיה מספר היה מסתכם ב"אני עובד מעבדה, מכניס תאים למבחנות". כיוון שהוא שתק רוב הזמן, מילאתי את החלל בפטפוט עצבני, מרגישה, כרגיל, ששקט הוא סוג של מחלה שאני אשמה בה.
למרות שההמשך ההגיוני היה לתייק אותו בקלסר הדייטים הכושלים בזיכרון שלי ולא לחשוב עליו לעולם – זה לא קרה. הוא ליווה אותי הביתה, ומה שהיה אמור להיות חיבוק פרידה מנומס הפך לדבר הכי אמיתי באותו ערב, וכנראה הכי אמיתי שקרה לי די הרבה זמן. התחבקנו ברחוב דקות ארוכות, כמו אוהבים שנפרדו לזמן ממושך מדי, לא הרגשתי כאילו אני מחבקת אדם שאני לא מכירה, אלא כאילו אני חוזרת הביתה, למקום בו חם וטוב לי והסערות שבחוץ לא יכולות לפגוע בי. הספקות, המחשבות, המודעות העצמית המוגברת – הכל נעלם בזרועותיו, ומצאתי את עצמי טומנת פניי בשקע צווארו בטבעיות, מריחה אותו ומגלה בהפתעה שהריח שלו נועד במיוחד בשבילי.
המשכנו גם אחרי אותו חיבוק, לנוספים שבאו אחריו ולסקס פשוט ונטול תחכום, כי כשזה כל כך טוב, לא צריך תבלינים. הוא היה חמוד כמו דב באביב, נראה שלדעתו לשכב איתי זאת ההמצאה הכי גדולה מאז הגלגל ושהוא לא יכול לדמיין ללכת לידי בלי לחבק אותי. חסך במילים, אבל פיצה על כל שהחסיר בדיבור בחום פיזי, כמו ילד שלא יודע להביע רגשות מסובכים אבל יודע לתת את כל החום שבעולם בחיבוק, ובאותו זמן להבהיר כמה הוא זקוק לכך. לאט לאט החום שלו התחיל למלא את הבוֹרוֹת שלי, חוסר הביטחון שנשאר עוד מהאקס התחיל להיעלם, ולזמן מה היה לי טוב, באמת טוב.
כשנהיה שקט מדי, הסערה מתפרצת
אבל אז השקט נהיה יותר מדי, הלחץ נבנה, והתחלתי לשתוק גם, לא מבינה מה לעשות. עד שיום אחד ניסיתי להגיד מה מפריע לי, לא מתורגלת בכך דברים יצאו קצת עקום, והוא, כמו מחכה להזדמנות, פירש אותם כאילו סיימתי את העניינים. הסברתי, והוא אמר שאחרי הקשר הארוך שהיה בו, שכלל גם נישואים וגירושים, הוא פוחד להיפגע, הסברתי למה הפעם זה אחרת, הוא הבין והסכים לנסות, אבל ביום שקבענו להיפגש - עשה תרגיל הודיני. ניסיתי להתקשר שוב, מסרבת להאמין שהוא עושה את זה כשהוא יודע שזה הדבר שהכי פוגע בי, אבל הטלפון נותר דומם להכעיס.
אין דבר שמוציא אותי מהכלים כמו הודיני, מחלקה סגורה קטן עלי בזמנים כאלה. למזלי, פגשתי חברה שמכירה אותי טוב, ובמקום להגיד לי להבין את הרמז, לשמור על כבוד ולהיעלם בשקט, כמו שרוב האנשים היו אומרים, היא אמרה: "מאי, הוא יצא פחדן ולא גבר, אם חשוב לך לקבל תשובה, תשיגי אותה, מגיע לך". מעולם לא הבנתי למה קבלת הדין והיעלמות כנועה נחשבות כמביאות כבוד, נראה לי שלקבל את זה שמתייחסים אלייך כמו אוויר זה הרבה פחות מכבד, מעודדת ממילותיה המשכתי להתקשר, זין על המוסכמות, אני רוצה תשובה.
"אחרי שדיברנו היתה לי הרגשה רעה, לא רציתי לפגוע אז לא התקשרתי", אמר.
"קשקוש", שטפתי אותו, "אתה יודע שזה הדבר שהכי פוגע בי כי אמרתי לך, לא ניסית לשמור עלי, פשוט פחדת, האדם היחיד ששמרת עליו הוא אתה".
"אני תמיד מנסה לא לפגוע, ובסוף יוצא שאני הכי פוגע", הוא ריחם על עצמו.
סירבתי לתת לו את תפקיד הפגוע, הוא התנצל, ואני, מרגישה שעברתי את כל הקווים, זרקתי "והייתי שמחה להיפגש איתך עוד פעם, לסקס אחרון, לסגור דברים".
"אבל מאיוש", הוא נשמע מופתע "ברור שהייתי רוצה לשכב איתך, אבל את תיפגעי, את בחורה, אתן נפגעות מדברים כאלה".
"אל תתיימר לדעת מה פוגע בי, כבר ראינו שאתה לא. אני מרגישה כאילו שנייה אחת הייתי עם הרבה אנשים בחדר שחם וטוב לי בו, ושנייה אחרי זה מצאתי את עצמי בחוץ, בקור, בלי להבין מה קרה. להיפגש איתך עוד פעם יסגור את זה", אמרתי, והמשכתי בשוונג עצבני "ומצידי אפשר להמשיך לשכב, טוב לי כשאני איתך, וזה שאתה לא רוצה אותי לא משנה את זה".
"אני לא רואה איך את יכולה לא להיפגע מזה, אבל בסדר", אמר.
יותר קל להיות אני כשאין "אנחנו"
ממשיכים להיפגש, ממשיכה לצאת עם אחרים, ויותר קל לצאת ולנסות כשיש לי אותו, לא צריכה להתאמץ לשחק את הקוּלית, באמת לא לחוצה כשיודעת שכשארצה אוכל לישון עטופה בחמימות הנפלאה של גופו, וקל להרגיש יפה ונשית ובטוחה בעצמי כשאני זוכרת איך הוא מסתכל עליי. יופי של פטנט לבחורה שדופקת קשרים חדשים בגלל לחץ. ואיתו הכל טוב, יותר קל להיות אני כשאין אנחנו, לא שוקלת מילים, פשוט אני וזה בסדר גמור.
ויום אחד, אצלו כשהוא לא בבית, בסך הכל רציתי לבדוק מייל, אבל על הדסקטופ מצאתי מסמך עם שם מפתה, ובאקט לא מוסרי ולחלוטין מנוגד לאישיות שלי, אני פותחת אותו ומגלה שכבר היתה לפחות עוד מישהי שהוא העריך והיתה שם בשבילו והוא ברח כי פחד. לרגע מתעורר כאב ורצון לעזור לו, כי מישהו שנמצא באותו המקום שנים הוא באמת דפוק, ואחרי זה אני מזכירה לעצמי שאין טעם לנסות לשנות נכה רגשית, מקסימום להשיג לו תו חנייה, שמה על עצמי שריון ונודרת לא לפתח רגש, טוב לא ייצא מזה.
אז אני ממשיכה איתו וממשיכה לחפש מישהו שירצה באמת, וככל שהזמן עובר מרגישה נוח יותר ויותר איתו. יש בו משהו נוגע ללב, בגבר השקט הזה, לפעמים נראה לי שפגשתי קופסאות טונה עם יותר עומק רגשי ממנו, אבל מידי פעם, בחמימות שאחרי, הוא מספר בשקט, כמו לחלל האוויר, סיפור על עצמו. מילותיו מהוססות, כמו לא מתורגל בכך, ואני עוצרת את הנשימה, פוחדת שתנועה לא זהירה תבריח אותו, מרגישה כאילו הוא נותן לי אוצר מיוחד ושביר. ולאט לאט, בלי שאשים לב, אני מתחילה לרצות יותר.
ומשהו משתנה גם אצלו, פתאום הוא שובר את הקודים הלא כתובים ומזמין אותי, רוצה להיפגש יום אחרי יום, כותב שהוא מת שאבוא אליו, מברשת השיניים שהוחזרה בקפידה לארון אחרי כל ביקור נשארת ליד שלו, הוא נפגע כשאני מגדירה אותו כ"הבחור שאני שוכבת איתו", וכשהוא מזכיר בחיוך את השערות שלי שהוא מוצא בכל הבית אני מרגישה שזאת דרכו להגיד שהוא נזכר בי גם כשאני לא לידו. ההיגיון אומר שאפסיק להיות מטומטמת ולחפש רמזים רק כי אני רוצה, אם הוא היה רוצה, הוא היה מראה מפורשות, כפי שעשה בעבר.
ואז אני יוצאת עם מישהו כמה פעמים, וברור לי שאם זה ימשיך הפגישה הזאת תהיה האחרונה ונהיה לי עצוב. אז אני יוצאת עליו בכנות מתפרצת, בלי צנזורה, הרגש מעיף את ההיגיון, מספרת אפילו על הריגול שעשיתי, כדי להגיד לו שאני יודעת שזאת לא אני, שהוא כך כבר שנים. הוא לא כועס, אלא אומר שהוא רוצה קשר אבל כנראה עדיין לא מוכן, עדיין פגוע.
אני מתעצבנת, "יש לי הרבה דברים שמאמללים אותי אבל אני נכנסת בהם, משנה, לא מוכנה להישאר אומללה. בלי קשר אליי, קשה לי להבין איך אתה מוכן להשלים עם זה שאתה רוצה זוגיות אבל לא מצליח כל כך הרבה זמן. תפסיק לרחם על עצמך, תיכנס בזה, אל תוותר, לך לפסיכולוג אם לא הולך לך לבד".
"הלכתי, זה לא עזר. אני כל פעם מנסה, חודש, חודשים, ובסוף מגלה שלא יכול. מקווה שיום אחד זה פשוט יעבוד".
"אז אתה תהיה עוד הרבה זמן לבד", אני אומרת.
"מקווה שלא". הוא שותק, אומר לי שאני לא רק סקס בשבילו וכל הזמן הזה לא יצא עם מישהי אחרת.
ואחרי כל הדרמה, בסופו של דבר אני מגלה שהבחור השני לא בשבילי וחוזרת אליו. "אם אני לא מערכת יחסים ולא סתם סקס, מה אני כן?" אני שואלת, והוא עונה שהוא לא יודע, יודע רק שנעים לו כשהוא איתי.
"אני רוצה לנסות, אולי דווקא ככה, בלי הגדרות, לאט לאט, זה יתפתח ובסוף נהיה עם שלושה ילדים וסוס פוני", אני אומרת לו, "אולי לא, אולי אני סתם מבזבזת את הזמן, אבל כל עוד יש לי את הוודאות שאנחנו נפגשים פעמיים בשבוע אני בסדר עם זה, אפילו יותר מתאים לי הלאט לאט".
"אז אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע?" הוא מגחך.
"ככה יצא עד עכשיו, אז כן".
הוא לא נותן לי תשובה, כמובן, שותק ומחבק אותי. אין לי מושג אם דברים ישתנו, אם הוא יפסיק לפחד, אם הוא בכלל רוצה אותי, אפילו לא מכירה אותו מספיק בשביל לדעת אם יש משהו מאחורי השקט, או שאם אקבל אותו אשתעמם ואלך. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שטוב לי כשאני איתו, וכשטוב - נשארים. יכול להיות שזה מטומטם ועוד שנה אסתכל אחורה ואתהה מה עבר עלי, אבל כרגע אני רוצה להיות אופטימית, לא לתת לפחד שלו מקשר ולפחד שלי מחוסר ודאות לנהל אותי.
להאמין, לקוות, לנסות.
לפנייה לכתב/ת 
