שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: גיל יוחנן

    היה שלום, קומדיאנט

    הממסד התרבותי בז להומור העממי שלו, מבקריו טענו שהוא מוכר את כישרונו - אבל הדמויות שעיצב וגילם יוסף שילוח הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. שמוליק דובדבני נפרד

    יוסף שילוח שהלך לעולמו הבוקר (ב') היה אחד מעמודי התווך של הקומדיה הישראלית העממית, יחד עם יהודה ברקן וזאב רווח יבדל"א. הפרידה ממנו, על כן, משלבת עצב ונוסטלגיה לז'אנר שדומה כי חלף ונסתלק מנוף התרבות המקומית.

     

    כתבות נוספות:

     

    פעם, בשנות ה-70 העליזות, נוצרו "חגיגה בסנוקר", "כץ וקרסו" ו"השוטר אזולאי", ומאוחר יותר גם "ספיחס" ו"אלכס חולה אהבה" - כולם סרטים בהם גילם שילוח דמויות בלתי נשכחות, וכולם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית הפופולרית. אך בינתיים ירשו הערוצים המסחריים את המנדט על הבידור העממי (ע"ע "ארץ נהדרת"), והישגי הקומדיאנטים הגדולים הנ"ל נותרו עדיין פסגה שיש לשאוף ולכבוש אותה.

     

    קטע מתוך הסרט "כץ וקרסו"

     

    איתרע, על כן, מזלו של שילוח, והוא היה שחקן קומי דגול. בישראל של שנות ה-70 וה-80, שנשלטה על ידי ממסד תרבותי שבז להומור העממי-עדתי נוסח איטליה וצרפת והעדיף קולנוע שהדיף ניחוחות אירופאיים וסרטי "מסר חברתי-פוליטי" - עובדת היות שילוח קומיקאי בחסד נתקלה בחוסר הערכה. אותו בוז עמוק, שורשי, שרחשו המבקרים ופרנסי הקולנוע בארץ לכל מה שהיה מזוהה עם תרבות פופולרית (ועוד בעלת זיקה מזרח תיכונית, שמסרבת לראות בגודאר ואנטוניוני את מקורות ההשראה שלה).

     

    במילים אחרות, כישרונו האדיר של שילוח נפל קורבן לתפיסה אליטיסטית מנוכרת, שסירבה לראות בהומור העממי חלק לגיטימי מהתרבות הישראלית; שלעגה גם לאופן בו עיצב זאב רווח, בן דורו של שילוח, את "דמויות השוק" בסרטיו, רק משום שלא הכירה אותן.

     

    קטע מתוך הסרט "משפחת צנעני"

     

    כך גם מבקריו של שילוח, שטענו כלפיו כי האופן שבו עיצב את דמות הפרסי ב"משפחת צנעני", "ספיחס", או "אלכס חולה אהבה" - עגבן, קמצן ומגוחך - מטפח למעשה את הסטיגמות שדבקו בבני עדות המזרח. כאילו מוכן היה שילוח למכור את כישרונו למעצבי הסטריאוטיפים, הקולנוענים האשכנזים. האמת היא, שההיפך הוא הנכון. שילוח הקפיד לבנות, באמצעות ההגזמה, דמויות קומיות מודעות לעצמן ולדעה הקדומה שמכוננת אותן, ולהפוך אותן לאבני יסוד של הקומדיה הקולנועית הישראלית.

     

    אבל יוסף שילוח היה-גם-היה שחקן דרמטי מעולה. כך, בתפקידו הנפלא כמשורר המגיע לעיירה צפונית במטרה להתאבד בה בסרטו הנהדר של אסי דיין, "חגיגה לעיניים" (1975); מחזרה האלגנטי, איש לח"י, של גילה אלמגור ב"הבית ברחוב שלוש" (1973) שביים משה מזרחי; בלש פרטי החוקר פרשת שחיתות בעיירת פיתוח ב"פילם נואר" של גדעון קולירין, "גרין" (1984); ושוב מול גילה אלמגור, הפעם כבעלה הנקלע לשרשרת של אי הבנות קטנות בסרטו המקסים של שמי זרחין, "לילסדה" (1995); וגם ישראל ההודי ב"כיכר החלומות" (2001) היפה של בני תורתי, וזוהי רשימה חלקית בלבד.

     

     

     מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה"

     

    שילוח ידע לצקת נשמה יתרה לכל אחת מהדמויות שגילם. האהובה עלי ביותר היא זו של הפושע היפואי עמר בסרטו של אפרים קישון, "השוטר אזולאי" (1971), שיחד עם עמיתיו בעולם התחתון יוזם את שוד הכנסייה הרוסית באבו

    כביר כהצגה שתכליתה להותיר את הגיבור השלומיאל שבכותרת בתפקידו. עבודת המשחק המדויקת של שילוח, שנמנעה מעיצוב קריקטורי בוטה, הפכה את הדמות הזו לרבת קסם ובלתי נשכחת.

     

    לפני כשנה וחצי ערך פסטיבל הסרטים בירושלים אירוע הוקרה לשילוח, שהיה אז כבר חולה מאוד. קולנוענים, שחקנים, חברים ומעריצים גדשו אז את אולם הסינמטק ועלו, איש איש בתורו, כדי לשאת את שבחיו בפניו, שישב נרגש מאוד בשורה הראשונה. התבקשתי גם אני, אף שמעולם קודם לכן לא פגשתי את שילוח, להגיד כמה דברים שחלקם מובאים לעיל. כשירדתי קם אלי, חיבק אותי חיבוק חם ואמר בשקט "תודה". היה זה אחד מאותם רגעים קטנים שאתה נוצר, גם זמן רב אחרי, בלבך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שילוח. גדול בקומדיה, גדול בדרמה
    צילום: גיא אסיאג
    לאתר ההטבות
    מומלצים