הוא התעקש לקרוא לי "מאמי" כל הזמן. מעצבן
לא היה מדובר בשם חיבה, אלא בצורת דיבור - הבחנתי שהוא פנה גם למלצרית באותה הצורה בדיוק. חוץ מזה, איך מתגעגעים למישהי שאתה מכיר בקושי שבוע?
כשאדם בא לעולם הוא נכנס למסלול, עם תחנות ושלבים שונים אותם שצריך לעבור. בחודשיו הראשונים הוא חבוק בזרועות אימו ומקבל ממנה את כל צרכיו. זה השלב בו מתקיימת השלווה הגדולה ביותר. כל דאגותינו מטופלות על ידי מישהו אחר וכל מה שנדרש מאיתנו זה לישון, לעשות צרכים ואם ממש מרגישים נחמדים – לחייך.
המשך המסלול מאתגר יותר, אבל עדיין תלוי בעיקר בנו: גן, בית ספר, צבא (מרביתנו), עבודה, תואר, עבודה מוצלחת יותר, עוד תואר , עבודה מוצלחת עוד יותר וכך הלאה.
בנקודה מסוימת, כשהבחור או הבחורה מגיעים לשנות ה-30 המוקדמות, מגיע שלב נוסף, גם אם חלקנו נבחר להתכחש אליו, והוא שלב ההתמסדות. לפתע כל אדם שעדיין מוגדר כ"אני" ולא "אנחנו" שומע מהסביבה הקרובה אליו, באירועים משפחתיים ובכל הזדמנות אחרת, את הביטוי "בקרוב אצלך".ההבדל המהותי בין שלב זה לשלבים האחרים נעוץ בעובדה שהוא לא תלוי רק בנו. יש אדם נוסף שצריך להשתלב במשוואה המורכבת של חיינו, ויתרה מכך, אנחנו גם צריכים להשתלב באותה מידה בשלו.
כאדם שדוגל בזוגיות, לקחתי את האתגר בשתי ידיי. יצאתי לקרב שאמור לשנות את מצבי מיחידה לזוג, שכולל לא מעט הטבות כמו חברה, אוזן קשבת, חיבוקים בעת הצורך, ואדם שעל גופו אוכל לחמם את כפות רגליי הקפואות בלילות החורף הקרים.
לפני היציאה דאגתי לציוד ההכרחי כדי לשרוד את המסע: רכשתי מנוי ל-JDate ידידי משכבר הימים, קניתי שק של אופטימיות מחבר קרוב שמצא את אהבת חייו באותו אתר בדיוק, החלפתי תמונה בפרופיל ויצאתי לדרך.
הוא שאל אם החצ'קון שלו מצדיק הליכה לרופא
כשבוע וחצי לאחר מכן נפגשתי עם ירון בבית קפה נחמד בגבעתיים. האווירה היתה נעימה, השיחה מעניינת, ותחושת שביעות רצון ביצבצה בליבי. אחרי כשעתיים הוא ליווה אותי למכוניתי ונפרדנו לשלום בחיבוק קל ונשיקה. נסעתי הביתה עם חיוך על פניי, חוטפת נזיפה מליבי על כך שטענתי כל הזמן שהכל מסובך תמיד, ושום דבר פשוט שכזה לא קורה לי.
למחרת בבוקר המתינה לי הודעת בוקר טוב בנייד שבישרה שתחושת שביעות הרצון שחשתי היתה הדדית. בפגישה השנייה, אחרי יומיים, האווירה היתה משוחררת יותר. הסתובבנו בתל אביב עם אותה אופטימיות מהדייט הראשון שרק התחזקה. היה ברור שיהיה לזה המשך גם הפעם.
אני יודעת לזהות געגוע היטב כשאני חשה אותו, אבל הכרתי את ירון באותו זמן פחות משבוע. מה עונים לשאלה כזו בלי לפגוע? חייכתי ועניתי שאם לא היה חסר לי, לא היינו ביחד ברגע זה ממש. נראה היה שהתשובה שלי הובנה כהלכה, ונשמתי לרווחה.
יצאנו מהסרט, שהיה נחמד, מרוצה שהחברה נעמה לי הרבה יותר. כבר נהיה מאוחר, ועמדנו להיפרד כל אחד לביתו. רגע לפני שהתנתקנו אחת מזרועותיו של השני, חשתי בליטה קלה בגבו של הבחור. לא אמרתי דבר והנחתי שמדובר בפצע כזה או אחר.
אחרי כמה דקות, ירון, שכנראה חש בחוסר נוחות, פתח בווידוי שיש לו פצע והוא נורא בלחץ. ממבט קל בממצאים נתתי לו אבחנה שמדובר בחצ'קון, ונראה שהוא יחיה, אבל התשובה הזו לא הרגיעה את הגבר היפה בן ה-37 שעמד מולי.
"מאמי, כדאי לי ללכת לרופא?" הוא שאל במבט מודאג. אמרתי שאני מאמינה שיעבור לו עוד כמה ימים, ונפרדנו לשלום. לאחר מכן תדירות המפגשים ושיחות הטלפון עלתה, וגם תדירות שאלת הגעגוע. אפילו התקיים מפגש עם חבריו הקרובים, מה שלרוב מעיד על סוג של רצינות, לכן החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו ולראות לאן הקשר מתקדם.
הוא התקשר נסער, ההורים לוחצים על חתונה
כידוע לכולם, במפגש עם אדם זר שני הצדדים מזדהים באופן טבעי עם תכונות מסוימות, וסולדים מאחרות. אנו יוצאים מנקודת הנחה שאף אחד לא מושלם, כן, גם לא אני, ושאין 100% התאמה.
אצל ירון עלו לי שתי סוגיות: הראשונה היתה הרושם שלי שהוא לוקה בחוסר ביטחון קל, נושא איתו יכולתי להתמודד, ושהנחתי שייעלם מעצמו במידה והקשר יתחזק. לעומת זאת, דווקא לסוגיית ה"מאמי" היה לי יותר קשה להסתגל.
אין לי שום בעיה עם שמות חיבה, אבל "מאמי" לא היה הכינוי שלי אלא צורת דיבור, כי ירון פנה גם למלצרית באותה הצורה בדיוק. החלטתי לא לשפוט אותו על כך ולא להגיד כלום. הכרנו כשלושה שבועות בקושי, ובנוסף לכך אני לא דוגלת בלשנות את בן הזוג שלי.
אחרי כמה ימים ירון התקשר כשחזר מהוריו והיה נסער. הוא אמר שהוא לא בטוח שהוא מתאהב בי, סיפר שהמשפחה לוחצת עליו להתחתן ושחשוב לו שזה יהיה ממקום של אהבה. "מאמי, מה את חושבת שאני צריך לעשות?" שאל.
עניתי לליבי בטון מפסיד-מנצח: אמרתי לך, חוזרים לקרב.
לפנייה לכתב/ת 
