הצעת חוק החפיף

בשבוע שעבר, בזמן שריפת הקרונות ברכבת מצפון לדרום, הייתי ברכבת המקבילה. בשלב מסוים, בלי כל התרעה מוקדמת, נעצרה הרכבת שנסעתי בה, הרחנו ריח שריפה ומבעד לחלונות ראינו עשן שחור וסמיך מיתמר. כל נוסעי הקרון שנסעתי בו נתקפו בבהלה, שמא הרכבת שלנו עולה באש או שנקלענו לפיגוע. תוך כדי כך חלפה בצידנו, במסילה המקבילה, הרכבת שעלתה באש.

עם שובי הביתה התגלו לי ממדי האסון, ואז גם קראתי בדיווחים על התאונה, כי החברה הנורבגית, שממנה נרכשו הקרונות, ידעה כבר אסונות כאלה וסירבה לפרסם דו"ח בדיקה שעשתה אחריהם. רכבת ישראל רכשה מהם קרונות יד-שנייה, במחיר מוזל, מבלי לתבוע את דו"ח הבדיקה הזה, ולפני כמה שנים, כאשר עלו קרונות מתוצרת חברה זו ברכבת ישראל באש, לא עשתה הנהלת רכבת ישראל דבר כדי למנוע את האסון הבא.

יתר על כן, התברר כי נהגי הקטרים מתריעים מזה שנים על הסכנה הטמונה בקרונות שעלו באש, כיוון שמערכת ההנעה שלהם מותקנת מתחת לרצפת הקרון, ומועדת לשרפה, דלתותיהם מבוקרות מחשב ואינן מאפשרות את פתיחתן במקרי-חירום, אלא לאחר עצירה מוחלטת, חלונותיהם כפולי זגוגית והם חסרים חיישנים או גלאי עשן.

התמונה המצטיירת מכל אלה היא של מחדל נורא, עוד מחדל משרשרת אינסופית של מחדלים שאנו עדים להם במדינת ישראל. רק לפני שבועות מעטים התחוללה השריפה בכרמל, בה נתגלו שירותי הכבאות במערומיהם. גם שם, הסתבר, התריעו הכבאים מראש על מצב שירותי הכבאות, גם שם נסחבו החלטות לגבי תקציבים.

משחקים ראש קטן

אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, התרגלו כבר לחיות בתוך תרבות החפיף, שבה כולנו, מקטן עד גדול, מחפפים, משחקים בראש קטן, דוחים הכרעות גדולות ומקווים לטוב. פעם קראנו לזה "תרבות הסמוך", ולכינוי הזה התלווה איזה חן צברי מחוספס. כיום כבר ניתן להבין, שאנחנו משלמים את מחיר הערכים המעוותים הללו במחדלים שמשמעותם חיי-אדם.

המחדלים הללו מתחילים מן התשתיות הבסיסיות ביותר שמדינה מתוקנת מתנהלת עליהן, כמו כבישים, ממשיכים בקריסת שירותים חיוניים ושירותי הצלה ומסתיימים בהתנהלותה החדלונית של ממשלת ישראל, בכל הנוגע למצבה המדיני של ישראל, לשלומה ולביטחונה. לכן גם היו רבים שהשיקו בין אסון הכרמל לבין מידת המוכנות של ישראל למלחמה הבאה.

תרבות הסמוך והחפיף הזאת כילתה לחלוטין את תחושת הביטחון האישי של האזרח, והיא חייבת להיעלם מן העולם, אם ברצוננו להמשיך ולחיות כאן. כדי שיקרה הדבר, על חברי הכנסת ליזום הצעת חוק, הקובעת כי כל מנהל, ראש רשות ממשלתית או נושא בבעל תפקיד ציבורי, אזרחי או צבאי, שבמסגרת כהונתו או שירותו נתגלה מחדל, שמקורו בשרשרת ניהול או פיקוד לקויה ובאי-קבלת הכרעות בזמן, יירשם ברשימת בני אדם, מנהלים וקצינים, שאינם כשירים עוד לשאת, לעולם, בתפקיד ניהולי.

הרשימה הזאת צריכה להיות מנוהלת על ידי רשות ממשלתית בלתי תלויה או נטולת פניות, כמו משרד המשפטים, או משרד מבקר המדינה, להתפרסם

 בקביעות - ולהיות מלווה באכיפה. אף אדם, שבמסגרת כהונתו כמנהל נתגלה מחדל כזה, לא יוכל להתמנות מחדש לתפקיד ניהולי ציבורי, ומי שימנה אותו בכל זאת יהיה צפוי לקנס ולעונש מאסר.

רק כשיידעו כל הישראלים, כולנו, שגילוי של חוסר אחריות קיצוני כזה ימנע מהם תעסוקה בעתיד, ילמדו לקיים הליך מסודר של הסקת מסקנות והכרעות בדוקות, מנומקות ואחראיות. אם לא יהיה כן, תמשיך החברה האזרחית בישראל להידרדר עד חורבנה. זה יבוא לה לא מידי אויביה, אלא מידי אוהביה, מידי עצמה.

אילן שיינפלד, סופר ומורה לכתיבה