אהבה חונקת

"אפעאלוכום אנטקתנא" היא  אימרה ערבית שאינה מוכרת כנראה. פירושה בתרגום חופשי: "מעשיכם הטובים שיחררו את לשוננו". מצד שני, ביקש המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש מאוהביו בעולם הערבי: "שחררו אותנו מכבלי אהבתכם האכזרית".

את הדברים האלו לא הבאתי במטרה להציג פנינים מהתרבות הערבית, למרות שיש מקום לחשיפת תרבות האחר בפני היהודים, ולחילופין בפני הערבים, במסגרת תהליך "ההומניזציה של האויב". במונח זה הרבה להשתמש הסופר אמיל חביבי - עוד דרור לשון של הוגה ערבי. אבל הציטטות האלה

 מובאות כאן במסגרת דיון פוליטי, שלדעתי נחוץ מאוד לחברה הישראלית, בנושא תפקידה של השדולה היהודית בארצות הברית, שנראית כשלוחה של ישראל ביתנו.

ההתפתחויות האחרונות משרות אווירה של יאוש בקרב הערבים, כשמנהיג מעצמת-על עומד חסר אונים מול סרבנותה של ממשלת ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. וזה לא הכל. בשם האיזון המקולל, הנשיא אובמה מטיל את האחריות לכישלון מאמציו לחדש את ההידברות בין הישראלים לפלסטינים על שני הצדדים.

לסרבנות הישראלית מתלווים, גם, דברים "פעוטים", שמציגים, בהצטברותם, תמונה מאוד מקוממת, כמו, לפי דיווח בעיתונות, סגירת הבארות בפני פלאחים פלסטינים, הריסת בריכות בפני עדריהם, ומניעת כניסת כבאים פלסטינים לישראל כדי להשתתף בטקס הוקרה לפועלם בכיבוי השריפה בכרמל. ועוד לא דיברנו על המחסומים ועל ההשפלות היום יומיות.

סנוביזם זה מייצר גל אנטי ישראלי בהרבה מקומות בעולם. גל שנהפך, לפעמים, למסע אנטישמי, שלא מבדיל בין ביקורת לגיטימית לבין גזענות פרימיטיבית. אי אפשר לפטור אותו בגלגול עיניים, להגיד שכל העולם נגדנו, למרות שצריך לגנות ולהילחם בכל תופעה של אנטישמיות. אבל בנוסף לכך צריך לשאול, ובאומץ, מה תפקידה של המדיניות הישראלית, שמתעלמת מנורמות אנושיות וממדדים חוקתיים-אוניברסאליים היוצרים אווירה אנטישמית בעולם. על זה אפשר להציג, הפוך על הפוך, את האמרה בערבית: "מעשיכם" - של הממשלה - תורמים לגל האנטישמי.

קונגרס פרו-ישראלי

השיא, במגמת הניכור הישראלית מהאזור, היתה החלטת הקונגרס, שהודות למאמציה של השדולה היהודית, מסנדלת את המגמה העולמית להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67', בהתאם להחלטות האו"ם.

התגובה הערבית העממית, לא זו של שוכני הארמונות - משתפי הפעלה עם האמריקנים, היא איבוד כל תקווה בהגינותה של ארה"ב, ייאוש ודפרסיה. הדברים מגיעים עד למסקנות מאוד קיצוניות, שנגועות באנטישמיות; היהודים שולטים בעולם, כשמכופפים מעצמת על ומציגים אותה ככלי ריק; ובלי האישור של השדולה היהודית לא יזוז שום דבר בארה"ב.

השאלה המכרעת היא, ובשימוש שאול מהלקסיקון היהודי העתיק, האם זה טוב ליהודים (ולערבים)? זה אולי זה טוב לישראל שחולמת, ואולי גם חיה, עם הראש בוושינגטון ובבירות אירופה; היא טובה לישראל שמרגישה נטע זר בקרב עמי האזור. אבל, בהחלט היא לא טובה לישראל, שמחפשת גשרים להתחבר לעמי האזור, ישראל שרוצה לקיים שכנות טובה ושיתוף פעולה ויצירת אופקים לעתיד טוב יותר לכולם.

"מי שידיו באש לא דומה לזה שידיו במים", אומרים בערבית. בסופו של יום מי שגר במנהטן יחשוב על עתיד טוב יותר לבניו במנהטן. מה יש לאיש מנהטן ולאזור המדמם שלנו? הרי הוא לא ישלח את בניו לפטרל בערי הגדה, ולא יעסיק את בניו כסוהרים בבתי סוהר של הכיבוש. בנו לא יעכב אשה הרה במחסום והוא לא ישלם את המחיר הכבד כשחלילה תתלקח מלחמה.

הדבר דומה, בדיוק, לערבים מתלהמים, שממשרדיהם המרווחים באירופה, מאיצים בפלסטינים, דרך תחנות הלווין, שלא

 להגיע לפשרה היסטורית ולהילחם עד טיפת הדם הפלסטינית האחרונה, שקוראים בפאתוס לצעירים ערבים להיות מתאבדים. ובין לבין, בהפסקות הפרסומת, מתקשרים לבניהם, שלומדים במיטב האוניברסיטאות במערב הכופר, ושואלים על התרשמותם מהופעותיהם הלוחמניות.

לא הישראלים ולא הפלסטינים זקוקים לסוג זה של תמיכה. זו אהבה חונקת. תשחררו אותנו מכבלי האהבה הזאת שככל שהיא נלהבת יותר, אנחנו, ערבים ויהודים, נחנקים יותר.

עודה בשאראת, סופר ומפרסם טור שבועי ב"אל-אתיחאד"- מזכ"ל חד"ש לשעבר