מותר לי לכעוס, למרות שאני זו שעזבתי
גם אם כואב לי עכשיו ואני רוצה לרוץ אליך ולספר לך כמה אני מתגעגעת. גם אם הבחירה ללכת היתה שלי בסופו של דבר, זה לא אומר שלא קשה לי, או שאסור לי להיות מאוכזבת. אני מופתעת איך קל לך כל כך לחתוך אותי מהחיים שלך בהינף יד
האם זה מוגזם לבקש שיהיה לך אכפת, שתראה קמצוץ של רגש, משהו בקטנה כך שאדע שאכפת לך, או שלפחות היה לך אכפת פעם? אני יודעת שאתה לא מבין, שההיגיון העקום שלי הוא כתב חרטומים עבורך, אבל מבחינתי אם כבר הצלחת להמשיך הלאה, כאילו כלום, וכבר מחקת אותי בהינף יד, נראה שלא הייתי קיימת עבורך מעולם.
לא הייתי מישהי חשובה או בעלת משמעות בחייך, זה כאילו שכל מה שהיה בינינו מתבטל, כמו אפיזודה חולפת, משב רוח ביום קיץ חם.
אז כן, אני כועסת, כי אני לא כמוך. אני לא יכולה פשוט להגיד לעצמי שזהו, וכבמטה קסם להפסיק לחשוב עליך ולהפסיק להתגעגע. אולי בראש שלי אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל בלב אני יודעת שאני לא מסוגלת וגם לא רוצה.
אני מעדיפה להרגיש, לכאוב מאשר למחוק כאילו כלום לא היה מעולם. אני מעדיפה לנצור את הזכרונות ולהחזיק אותם קרוב לליבי, לא לנעול אותם בתוך קופסה קטנה בירכתי מוחי ולא לחשוב עליהם לעולם.
ולא, אני לא מבינה איך לפני דקה הייתי אי של שקט ורוגע עבורך, ועכשיו אני מישהי שאתה לא ממש מבין מה היא רוצה ממך. איך אתמול עוד הייתי האחת, והיום אני סתם אחת. אני לא מבינה איך אין יותר משמעות בעיניך למילים שאמרת. זרקת אותן באוויר, יורק החוצה מפיך כי הן בחינם ומה אכפת לך להגיד, אחר כך כבר תמצא דרך לצאת מזה.
אני לא מבינה איך באדם אחד מתקיימים שני אנשים. האחד אכפתי, קשוב, רך ואוהב, והשני קר ואכזרי. האחד מזהה את נקודות התורפה ונושק להן בחיוך, בעוד השני מכוון למכה הקטלנית. הוא יודע איפה להכאיב, איפה הנקודה הכי פגיעה, והוא תופס חזק, ונועץ את השיניים בבשר הרך.
אתה לא רואה טעם לחשוב על משהו שנגמר
אתה מסוגל לחתוך מישהו מהחיים שלך בהינף יד, בקושי להגיד שלום ותודה, היה נחמד להכיר אותך, להתראות. אז מה אם היית חשוב לי? אז מה אם הייתי חשובה לך? עכשיו כבר אין לכך שום חשיבות עבורך, וגרוע מזה, אולי מעולם לא היתה מבחינתך.
האם באמת לא לעניין לבקש שתזיל איזו דמעה, תצטער על לכתי ואפילו תתגעגע? שתקדיש לי כמה רגעים של מחשבה? שאלת איך אני מרגישה. אני מרגישה מרומה. אני תוהה לפעמים אם כל מה שהיה בינינו היה רק בראש שלי, כי אם כל זה קרה באמת למה רק אני זו שקשה לה?
אמרת שהרגש לא יעבור לנו, והנה, הוא איננו. אמרת שהתגעגעת כל כך, שהתחושות לא התמסמסו ולא פחתו, והנה, הן אינן יותר. הוקוס פוקוס אחד וכלום לא היה ולא נברא.
"אין לך זכות לכעוס", אתה אומר, "כי את זו שרצתה ללכת". אבל אני כועסת בכל זאת. רק בגלל שאני בחרתי ללכת זה לא אומר שלא קשה לי, או שאסור לי להיות מאוכזבת. עדיין מותר לי לבכות ולהתכנס בעצמי, בתוך העצב שלי, עד שלא יישאר שום דבר לעשות מלבד לעלות למעלה לקחת אוויר.
מותר לי להיות עצובה כי נגמר, ולכאוב כי זה איננו עוד. ומותר לי לקוות, אפילו אם רק לשבריר שנייה, שגם לך איכפת ושגם לך קשה, שגם אתה מתגעגע.
"אנחנו בנויים אחרת", אתה מנסה להסביר לי. "אמרת שגמרנו, אמרת שזה סופי, אז די. אני לא חושב על זה יותר. בשביל מה?"
על זה אין לי תשובה. באמת בשביל מה? אני תוהה, בשביל להכאיב לעצמי עוד יותר? בשביל להזכיר לעצמי את מה שאני מנסה כל כך לשכוח?
אני בוכה, אבל נותנת גם לגלים של תקווה להיכנס
אז הנה, אני דוחקת החוצה בכוח את המחשבות עליך, מכניסה מחשבות מכל סוג וצבע כדי למלא את החלל. אני חושבת על ענייני יומיום, על מצרכים ורשימות מכולת, על דברים שאני צריכה לעשות ואני בונה רשימות על גבי רשימות, העיקר לא לחשוב עליך. לא לתת פתח לשום מחשבה זדונית שתתפוס אותי לא מוכנה ותצליח להתגנב מבעד לחומות שהצבתי.
זה מחזיק עשר דקות, ואני טופחת לעצמי על השכם. עשר דקות שלמות בלי לחשוב עליך זה הישג משמעותי. מחר, 15 דקות. ויום אחרי זה, 20. ויום אחד, מתישהו בעתיד הנראה לעין, אעביר יום שלם ככה, בלי לחשוב עליך.
אני אכן שונה ממך, ואני שמחה על כך. גם אם כואב לי עכשיו ואני רוצה לרוץ אליך ולספר לך כמה אני מתגעגעת, למרות שאני מתרפקת על זכרונות מימים טובים יותר וצביטה מוכרת מתעוררת בפנים, אני יודעת שאין לי חרטות. אני יודעת שאני חיה.
גם אם אני מקנאה בך קצת לפעמים על היכולת המדהימה הזו שלך להתנתק וללכת, לא הייתי מתחלפת איתך לעולם. אני מרגישה בכל עצמותיי, נותנת לגלים של עצב וכאב לשטוף אותי ואני בוכה עד שאין דמעות יותר. אבל, אני נותנת גם לגלים של תקווה להיכנס, לשמחה ולחיוך.
אני לא מחכה לשמש שתזרח עליי כדי להזכיר לי שיכול להיות טוב יותר. אני מבעירה את השמש בתוכי ומזכירה לעצמי שכמה שקשה עכשיו, עוד יום, עוד יומיים, הכל ייראה אחרת.
אני לא מסוגלת להתמודד עם השתיקות שלך
"אל תצפי שאנהג כמוך", אתה אומר. ולמרות זאת אני מצפה שתהיה קצת כמוני, ממש טיפה. תראה משהו שמזכיר רגש, תגיד שאכפת לך, שאהבת אותי. תגיד שלא שכחת, שהיתה לי משמעות. עם שתיקתך איני מסוגלת להתמודד.
מכל הכלים בהם אתה יכול להשתמש, שתיקתך היא האכזרית ביותר. כשאתה שותק אני מתחננת שתדבר, תגיד דברים קשים, תטיח האשמות, תצעק, תגיד שאני טועה, רק תן לי לשמוע אותך. אם רק תגיד משהו, אני אדע שאכפת לך עמוק בפנים, גם אם אתה מכסה את זה בשכבות של ציניות. אני אדע שאהבנו, ושעשינו מה שיכולנו. אני אדע שגם אם לא נהיה ביחד שוב לעולם, לא הייתי סתם אפיזודה חולפת. השארתי את חותמי עליך כמו שאתה השארת את חותמך עליי.
אני תוהה אם אתה קורא את מילותיי ואולי אני מצליחה בכל זאת לגעת. אולי אתה מחייך, מתרגש קצת אפילו. ואולי אתה לא מרגיש שום דבר, ונותן לזה לחלוף לידך. אני יודעת שעשיתי את מה שנכון עבורי, וזה כל שאפשר לבקש מבן אדם. אני רוצה להאמין שהייתי מישהי בחייך, גם אם מחקת אותי בהינף יד. אולי זו דרכך להתמודד. אולי קל יותר ככה.
כל יום שיעבור יקהה גם את התחושות שלי. עם כל יום אני אהיה חזקה יותר ואתרחק מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו. אבל לא אשכח אותך. תמיד תהיה מישהו שאהבתי פעם. תמיד תהיה מישהו בשבילי, ואולי גם אני אהיה עבורך.
לפנייה לכתב/ת 
