נמאס לי שזה לא נגמר. יותר מדי זמן אני לבד
יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת, יש לי דירה שהיא רק שלי ועיצבתי על פי טעמי. המצעים אצלי כולם בגווני שמנת, ולבן, גם המגבות בהירות, רק מחכות שמישהו ייקח אותן לסיבוב במקלחת הציורית שעשיתי לי. אני יודעת שברגע שלא ארצה ולא אחשוב - הוא יופיע פתאום. אבל מתי לעזאזל יגיע הרגע?
נמאס לי. נמאס לי לחשב מתי היתה הפעם האחרונה שקיבלתי נשיקת לילה טוב, נמאס לי כבר לדמיין את עצמי מתחת לחופה מבלי לדעת אם ומתי זה יקרה. התעייפתי כבר מלחשוב מתי, איפה, בן כמה ולמה.
אינני מתראה עם אנשים מאתרי היכרויות, משום מה כרגע זה גם לא מעניין אותי. אני יודעת עמוק בליבי, שברגע הראשון, בשבוע, בחודש שלא ארצה ולא אחשוב - הוא יופיע. ככה סתם, משום מקום. אבל מתי לעזאזל יגיע הרגע?
אתם מבינים שבזמן שאני מחכה לו, לרגע שזה יקרה, הספקתי כבר לעשות קצת שטויות. אתם יודעים למה אני מתכוונת, למשל לצלצל לאקס ברגע של שעמום, לשלוח סמס למישהו שלא בדיוק בטוח שהוא רוצה לחיות איתי, קצת בכיתי, אחר כך רקדתי במסיבה ממש טובה בסילבסטר.
בתכל'ס כלום לא השתנה משנה שעברה. נכון, הכרתי עוד כמה כאלה שהם לא ה"אחד", הם היו נחמדים ברובם, אבל משהו חסר. אני לא שם. עדיין לא הגעתי לפסגה.
יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת, יש לי דירה שהיא רק שלי וסידרתי אותה ועיצבתי אותה על פי טעמי. המצעים אצלי כולם בגווני שמנת, ולבן, גם המגבות בהירות, רק מחכות שמישהו ייקח אותן לסיבוב במקלחת הציורית שעשיתי לי.
הדירה שלי חמימה ומזמינה, נעימה ומסקרנת, מלאה בנוף, אור שמש ושקט. הבעיה היא שאני רוצה להפיג את השקט הזה ברעש. אני רוצה לעשות רעש, אני רוצה להזיז רהיטים ובעיקר מיטות או ספות, אני רוצה לדפוק על הקירות, ללכת בקול גדול על העקבים בשלוש לפנות בוקר כשאני חוזרת מלילה סוער איתו, אני רוצה לקבל חשבון מים מנופח על מקלחות ארוטיות חמות, מלאות קצף, קרם פילינג, ועוד ריחות....אני רוצה להריח בצל מטוגן וכבדי עוף שמחכים להישפך על הפירה. משהו לא ברור? אני רוצה הכל, את כל הקופה. עם כל מה שיש, גם שקלים גם עשרות שקלים, ואפילו חמש אגורות שכמעט ולא רואים.
אני יודעת שיש עוד מיליון כמוני
עוד מבט:
חזרי לשוקו ולפוך, כלום לא מחכה לך שם בחוץ
מאי לוין
להישאר בבית זו פריוילגיה של זוגות בימינו. בשביל אהבה צריך לעבוד. וכך, הרווקים והרווקות שלא ויתרו על אהבה חוזרים הביתה, פושטים את בגדי העבודה ועולים על מדי הלילה בדרכם לבילוי. לחפש אהבה, או לעוד ערב של ניפוץ התקווה?
לא פעם אני תופסת את עצמי מדברת אל אלוהים, אם מישהו היה שומע אותי לבטח היה חושב שהשתגעתי. אני מדברת אליו כאילו שהוא חייב לי משהו, אני יודעת שיש עוד מיליון כמוני, עדיין אני מקווה שהוא רואה ושומע גם אותי. אני לא מבקשת ממנו הרבה. רק שיראה לי את הדרך, שייתן לי סימן.
נמאס לי שזה לא נגמר. כבר יותר מדי זמן אני לבד. זה כל כך מתבקש, גם מהסיבה שמגיע לי להיות נאהבת, שיש לי הרבה לתת, יש בי אהבה, יש את המקום, הטיימינג פשוט מושלם, רק שמישהו שם נתקע בדיוק באור ירוק עם פנצ'ר בגלגל, ואת זה אני לא בטוח יודעת לתקן. לא ניסיתי אף פעם.
הכל מתבלבל לי, ומצד שני אני יודעת בדיוק מה חסר לי. הגוף שלי מודיע לי רשמית שהוא התעייף. אני מצוננת, משתעלת, השרירים כואבים, ולא מדובר בחזירים. אני רוצה מישהו שילטף אותי, מישהו להתחבק איתו ללחוש לו באוזן גיבובי מילים, העיקר שידגדגו מספיק, מישהו להחזיק לו את היד. אצלי היד היא חשובה לא פחות מעיניים. יד יפה, רכה או קשה לא משנה, אצבעות משורטטות, ציפורניים יפות, ידיים תמיד עשו לי את זה. כן, אני מודה, פסלתי לא פעם בגלל צורת ידיים ואצבעות, ואני בטוחה שאינני היחידה.
קודם לפחות דמיינתי, פינטזתי, היה לי למה לחכות
אבל אני מוכנה להתפשר בחיי. נסו אותי. מתי זה יקרה? חשבתי שאצליח עוד בשנה שעברה. גמרתי עם הצהרות. נחתתי. עכשיו אני ריאלית, כבר לא בסרט. נו, ומה יוצא לי מזה? קודם לפחות דמיינתי, פינטזתי, היה לי למה לחכות ועכשיו כאילו וותרתי על החלום.
תודה לאל שאני לא רוצה מישהו ספציפי, כך שזה יכול לעזור, המבחר גדל.
האמת היא שאף פעם לא היה לי מרשם מסוים לעוגה. אני די משלבת טעמים. חוץ ממוס. עדיפות לעוגות עם בצק, עם ביסקוויטים רכים, עם שמנת אמיתית, קצפת גם אפשרי, קצת גבינה, עם או בלי פירורים, עוגה ושתהיה אפויה.
אז מה, שוב אני חושבת על אוכל כתחליף? אולי.
בינתיים החיים ממשיכים להם כרגיל, אלה שלבד רוצים להיות ביחד, ואלה שביחד, נו, תגידו אתם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
