אני מתחרט על כל כך הרבה דברים שעשיתי
על העובדה שחשבתי שאין לנו סיכוי להחזיק יחד וחלקתי את המחשבה הזו עם הוריי. על שלא הסברתי לך כמה נזק עושים המשחקים הקטנים לגבי פרטים בביוגרפיה שלך. על שלא הסברתי להורים שלי שאלו רק משחקים של ילדה קטנה ועקשנית. ועל שלא דאגתי להפגיש ביניכם בזמן
היום היינו יכולים לחגוג שישה חודשים ביחד. ה-10 בחודש בשעה עשר. אני לא יודע מדוע אני כותב לך את המכתב הזה. אחרי הכל, לפני חודשיים, ביום שנתתי לך את המכתב האחרון, הכל הסתיים.
לא אמרת כלום, אבל הרגשתי שזה הסוף כששתקת כל הדרך הביתה. הייתי משוכנע שזה נגמר כשנפרדנו ורק נישקת אותי על הלחי. כששאלתי מה עובר עלייך, קיבלתי נשיקה צרפתית שהסריחה מזיוף כל הדרך מרמת גן ועד פריז. את האמת הצלחת לספר לי רק כשחזרתי הביתה. ביקשת כמה ימים כדי לחשוב, אבל היה כבר ברור לשנינו שאין על מה. הרבה שבועות עברו, טפיפות הכפכפים ברחוב התחלפו בנקישות מגפיים, מים רבים זרמו בירקון, הכרמל בער, אבל השריפה שאצלי בלב עדיין לא כבתה.
אני מתחרט על כל כך הרבה דברים שעשיתי. על העובדה שחשבתי שאין לנו סיכוי להחזיק יחד יותר מכמה חודשים. על שחלקתי את המחשבה הזו עם ההורים שלי. על שלא הסברתי לך כמה נזק עושים המשחקים הקטנים שמשום מה התעקשת לשחק לגבי פרטים בביוגרפיה שלך. על שלא הסברתי להורים שלי שאלו רק משחקים של ילדה קטנה ועקשנית. על שלא דאגתי להפגיש ביניכם לפני שהפער הפך לבלתי ניתן לגישור.
אבל אני מתחרט הרבה יותר על כל מה שלא עשיתי. על הסופשבוע החורפי באירופה אליו לא נסענו, על הביקור בספא שלא התרחש, על הנסיעה לירושלים שלא יצאה לפועל, על השבת שהיינו אמורים לבלות יחד, על הלילה הראשון שלנו ביחד. אפילו סתם שנינו בסתם יום שישי. יותר מכל אני מתחרט שלא דאגתי לשמור את הסלולרי בכיס שלי. אני לא יכול להפסיק לחשוב איפה היינו עכשיו אלמלא היית מחליטה פתאום לבדוק אם את עדיין מצלצלת אצלי "אהובתי". מה היה קורה אם לא היית רואה את הסמס המגעיל ההוא שאחותי כתבה עליך. מה היה קורה אם לא הייתי כל כך טיפש ופשוט מוחק את ההודעה המחרידה ההיא. האם הייתי כותב לך עכשיו מכתב אחר לחלוטין ונותן לך אותו ביד, בבית, על המיטה, עם חיוך על אושר על שפתינו?
אמרת לי שלא אהבת אחר כמו שאהבת אותי
אולי למישהו מהצד זה יראה כמו עוד קשר קצר ונטול חשיבות, אבל את ואני יודעים שזה לא נכון. רק אחרי שנפרדנו אמרת לי שלא אהבת אחר כמו שאהבת אותי. כשהייתי איתך כל שירי האהבה שמעולם לא הצלחתי להבין פתאום נראו כל כך שטחיים. בלעדייך כל שירי העצב והפרידה נשמעים כאילו לאף אחד אחר מעולם לא כאב כפי שכואב לי. בהתחלה התגעגעתי לדברים היומיומיים הקטנים, לשיחה שלך שמעירה אותי לעוד יום. לשיחה שבסופה את הולכת לישון, להודעות שלך במשך עוד יום עבודה שוחק. לספור את הדקות עד שאני רואה אותך. להתחיל להתגעגע כשאת עדיין יושבת באוטו לידי אחרי פגישה נוספת שהתארכה כמעט עד הזריחה...
היו לנו הרבה רגעים יפים. הפגישה הראשונה, המדהימה, שלא הושפעה במאום מכך שהאוטו התקלקל וממש לא היה בטוח שבכלל נגיע לאיפשהו. הפגישה השנייה בה הגענו בלילה לים, ופתאום התחלנו לזרוק חול כמו ילדים קטנים, אגב אחת השיחות הטובות שהיו לי בחיי. הפגישה ההיא, שברור היה שתתחיל בנשיקה גדולה, הראשונה שלנו. כשנכנסתי לשכונה שלך, אביתר בנאי שר "מתי נתנשק" ברדיו. אף אחד מעולם לא נסע כל כך מהר ברחוב שלך רק כדי להספיק להגיע בזמן. כשנכנסנו למכונית מוצפים באושר מיד שמת לב ש"Kiss Me" של Sixpence None The Richer מתנגן ברדיו. כאילו שמישהו מלמעלה מסמן לנו משהו. אני לא חושב שאוכל עוד לראות את הפארק הלאומי באור תמים אחרי מה שקרה באותו לילה בין הממטרות.
אבל יותר מהכל, היו לנו את השיחות הארוכות עמוק לתוך השעות הקטנות של הלילה. עד שהכרתי אותך לא ידעתי שאפשר לישון שעתיים בלילה ולהרגיש כה חי ביום שאחרי. מעולם גם לא היה לי חשבון טלפון שנושק לארבע ספרות, נטול דקת שיחה או סמס מיותרים. קראת לי נסיך, אמרת שאני גורם לך להרגיש הכי מושלמת בעולם. כתבת לי מכתבים, הקדשות, פתק קטן שהנחת בארנק ועד היום לא הוצאתי.
It must have been love, but it’s over now
ועדיין, איני מצליח להתחמק מהמחשבה שמה שהיה בינינו לא היה הדדי. עוד מהרגע הראשון דאגת להבהיר שאת רוצה אותי. את היית הראשונה שסימסה מתגעגעת. את היית הראשונה שאמרת שאת מאוהבת, כשאני בכלל הייתי רחוק מלהחליט איך אני מרגיש. רצית לומר לי שאת אוהבת עוד הרבה לפני שאני הייתי מוכן להגיד את המילים המחייבות האלה ולדעת שאני גם מתכוון. אמרת לי שאת אוהבת אותי ראשונה, אז, באותו הלילה שלא אשכח לעולם, אחרי שדאגת להאיר את כל חדרי בנרות. לא אשכח גם את מה שהיה לאחר שהנרות כבו. כנראה הייתי צריך להקשיב יותר למילים של רוקסט שהתנגנו ברקע, מספרות את העתיד. It must have been love, but it’s over now.
אני משחזר שוב ושוב בראשי את מה שאמרת לי. הייתי מוכן לחיות איתך על פיסת קרטון המונחת על מרצפות רחוב אבן גבירול. אבל את מתעקשת ומסבירה שבלי ההורים שלי זה לא יצליח, יש לך חברות שסובלות מקשר כזה, וזה כל כך רחוק ממה שאת רוצה. אני לא מסוגל לעכל את הרעיון שהדברים שאנשים אחרים חושבים חשובים לך ממה שהרגשנו, ממה שהיה בינינו. שבגלל אותן אמירות פשוט קמת והלכת. איך דעתם של אנשים שמעולם לא ראו אותך חשובה יותר מכל הרגש שהיה בינינו, ולפחות אצלי, עדיין קיים? אולי את באמת צודקת. אולי העובדה שאני כל כך מנסה אבל לא מצליח להבין מראה שאנחנו באמת לא מתאימים. אולי אכפת לך יותר מהמצג כלפי חוץ מאשר מה שקורה עמוק בתוך חדרי הלב.
אפילו לא הסכמת שנראה פעם אחת אחרונה כדי להיפרד
אני יודע שיש לי כל זכות בעולם לכעוס עלייך, אפילו לשנוא. לשכנע את עצמי שהיה לנו רע, ומי את בכלל שתגידי לי ביי. אביתר בנאי (כן, שוב) אמר את זה הכי טוב:
"לראות מה אני מרגיש אליך כמה שבועות אחרי השיחה האחרונה...
לא היה לי טוב כשהיית איתי, את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי
אני כועס ומקווה שתכשלי, שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון, אמן תישארי לבד לנצח
מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי, מאוד קשה פה כל הלבד הזה, אוי ואבוי לי"
חשבתי שאהבה תתחלף מהר מאוד בשנאה, אבל אני לא יכול לכעוס. בטח לא לשנוא. אני פשוט לא מבין. אני, המאופק, הרגוע, זה שידע להחזיק היטב את הלב ולא לתת לו להתאהב, הרגיש פתאום בטוח. חשבתי שאפשר להפקיד אותו בידייך. אבל עכשיו הוא דרוס, מנופץ. נשארתי פחות או יותר לבד בעולם. את כבר לא איתי. אפילו לא הסכמת שנראה פעם אחת אחרונה כדי להיפרד כמו שצריך. אולי את צודקת. אם אני בקושי מסוגל לשרוד שיחת טלפון איתך מבלי להתפרק, כנראה פגישה היא לא בדיוק מה שאני צריך. את ההורים שלי, שפעם היו חשובים לי כל כך, אני פשוט לא מסוגל יותר לראות. עם אחותי לא דיברתי חודשיים.
פעם אמרת לי שאחרי פרידה את שומעת שוב ושוב את התקליט הראשון של מירי מסיקה, כי הוא עוזר לך להתגבר. היא מעולם לא היתה מהמועדפות עליי, אבל החלטתי לנסות, כי אני כבר לא יודע מה עוד אני יכול לעשות. ניסיתי לצאת עם אחרות, אבל קשה לנהוג בחזרה הביתה בתוך מסך של דמעות. אני כנראה כותב לך מאחר שאני לא רוצה לגמור כמו הבחור מהשיר "אף אחת". אני מכור לדרמות ולכבישים המהירים, אבל מאד מקווה שיום אחד מישהי תצליח לתפוס את המקום שלך בלב שלי.
לפנייה לכתב/ת 
