ה"טיפול במגע" שלו תמיד נגמר במיטה שלי
את הפגישות שלנו שהתרחשו מחוץ לבית ולמיטה מילאו שתיקות, והמגע שלו. הוא אומר שהוא מטפל בהילינג, וחושב שהוא באמת עוזר לי כשהוא לוחץ לי על מפתח הלב ואומר לי לנשום עמוק. נגיעה פה, נגיעה שם, ברור לאן זה הולך
זה התחיל בפגישה תמימה, אבל רק לכאורה. לפעמים התמימות היא באמת נחלת הנשים, ולפעמים היא שקר גס. באותה פגישה נתפסתי על שקר כזה, עם המכנסיים למטה. לא דיברנו הרבה, יכול להיות שבסך הכול, לא דיברנו בכלל. מילה פה, מילה שם, בעיקר מילים שלי ושתיקות שלו.
הכי הרבה שהצלחתי להוציא ממנו היו הנהוני הסכמה, ועוד כמה מילים, או יותר נכון, מילה אחת שחזרה על עצמה בצירופים שונים: אלטרנטיבי, חיים אלטרנטיביים, חזון אלטרנטיבי. מילים יפות מדי בשביל מישהו שרוצה רק סקס, חשבתי לעצמי. הוא נשמע אדם עמוק, או אולי קשקשן רציני. בכל מקרה, נתתי לזה צ'אנס.
בינתיים שתיתי סחלב, הבטתי בים והתחמקתי ממבטו. את המבוכה הגבירו זוג ידיו שחיממו לי את שוק הרגל. כן את השוק! גם אני הייתי בשוק, אבל אחרי כמה דקות של ידיים עולות ויורדות עד לברך שלי כבר לא הצלחתי להתעלם. הן היו חמות והיה לי קר, ואט אט התרגלתי עד שהתמסרתי למגע. זה הרגיש שונה, אבל מהנה, ולא מצאתי סיבה טובה להתרחק.
התגובה הראשונה שלי היתה לשאול "מה אתה עושה?" אבל השאלה הרטורית והמיתממת לא התאימה לחיוך הספק נבוך ספק נהנה שמידי פעם עלה על השפתיים שלי, והפך אפילו לצחוק, גם הוא מבולבל. הוא מטפל בהילינג, הוא סיפר כשעבר לחמם את הרגל השנייה. המטפל טיפל ברגליים שלי, אחר כך בידיים, אחר כך נשיקה, ושוב שתיקה.
בכל פעם ששכבנו זה התחיל מטיפול. שתי ידיים על מפתח הלב כפי שהוא נקרא בפי מומחים, או מקום אסטרטגי ונוח אם תשאלו אותי. "קחי חמש נשימות עמוקות", אני נושמת לשם שינוי, משתפת פעולה ובלב חושבת: אי אפשר סתם סקס בלי הפתיח המעיק הזה?. יד רודפת יד, מגע מוביל למגע והסוף ידוע מראש.
רציתי לענות בציניות, אבל לא העזתי להעליב
הסקס היה טוב, הפור פליי במסווה טיפול נמאס עליי אחרי כמה פעמים, אבל הוא חשב שהוא עוזר לי. הוא נראה כל כך מרוצה מעצמו בכל פעם שנשמתי והוצאתי אוויר עד הסוף כבקשתו, בזמן שכבר הרחתי את הסוף.
כשפגשתי אותו שוב מחוץ לבית ולמיטה, הוא מייד החל ב"עבודת המטפל", אבל הפעם לא התחשק לי שייגע בי. לא שלא נמשכתי אליו, פשוט לא התחשק לי. הייתי עייפה, אחרי יום ארוך, ורציתי לראות אותו, לכן נפגשנו. בשלב הזה כבר השתקתי קול פנימי ספק מיתמם, ספק פרקטי, שאמר לי לא בזבז איתו את הזמן.
רציתי להכיר אותו, לשמוע מה יש לו להגיד. אבל שוב, שתיקה, עד שאני מתוך שעמום מתחילה לדבר כדי למלא את החלל במשהו שהוא לא נגיעות. ניסיתי להתחמק מידיו המתקרבות שהמשיכו לנסות להגיע אליי.
"את שונה היום" הוא אמר לי, "נשמת היום?"גיחוך סרבן נפלט מפי וכמה שהשתדלתי להסתיר אותו לא הצלחתי. רציתי אחת ותמיד להגיב בציניות שביקשה לצאת החוצה, להגיד שאני נושמת תמיד, אבל לא רציתי להעליב, ושתקתי. שוב ידיו חיפשו לגעת בי."היום זה לא בא לי טוב", אמרתי לו. הוא הביט בי, עזב את הבר, חזר אחרי כמה דקות, אמר שהוא צריך ללכת, ויצא.
נגעלתי ממנו, מהתנהגות שלו, מעצמי וממי שנתתי לעצמי להיות. חשבתי שהקול הפנימי מבין יותר טוב ממני. קיללתי את המגע הטוב שלו, את הידיים שחיממו לי את הלב, לפחות בהתחלה. כעסתי על ההתמסרות, ועל ההתמכרות.
בזמן שאני איחנק פה הוא בכלל לא ישים לב
אכלתי אדממה ברצף בלי לנשום, לבד בבר, והחזרתי מבטים כועסים למישהי שהעיזה להביט בי. ניסיתי לצפות בכדורגל שהוקרן על המסך, אבל ללא הצלחה. קמתי והלכתי. בנסיעה הביתה ניסיתי להירגע. לקחתי נשימה והתחרטתי, התעצבנתי, נזכרתי.
כל הנשימות שבעולם לא עזרו, אלא רק החמירו את המצב. רציתי להפסיק לנשום, להראות לו שאפשר גם בלי. אבל בזמן שאני איחנק פה הוא בכלל לא ישים לב, הוא לא כאן, הוא לא יודע, הוא לא מודע.
נזכרתי בשיר מרחוב סומסום "קח אוויר", ומתוך הכעס השתחרר צחוק. מנגנון מופלא המוח הזה, שעוזר לנו לצאת ממצבי רוח, חשבתי ופתחתי חלון, נתתי לאוויר להיכנס לבד, בלי לנשום בכוח, הרצתי בראש את מילות השיר וחייכתי.
כשהגעתי הביתה צחקתי על הכל. וכמובן שהגעתי למסקנה המתבקשת, אני עם טיפוס "המטפל" לא אצא יותר.
לפנייה לכתב/ת 
