שתף קטע נבחר

"זו תהיה אשתי", אמרתי למשפחתי על הרופאה

אומרים שבשניות בודדות אנחנו מצליחים לאסוף מידע על הסובבים אותנו, ואת החיוך שלה היה קשה לפספס. אני אוהב חיוכים יפים! מבעד לכובע המנתחים הסטרילי לא הצלחתי להבין מה הוא צבע שיערה המדוייק, אבל הוא כהה וחלק, ולעיניה המחייכות יש צבע אגוזי בוהק. אבל לאן היא נעלמה?

"שלום", היא פתחה את השיחה עם אימי באופן רשמי, כמו שכל הרופאים עושים, מנותקים רגשית וקרים כמו קרח, "אני ממחלקת הרדמה ובאתי לשאול איך את מרגישה".

 

"אמא, מה שהיא שואלת זה אם הסמים שנותנים לך מספיקים או שאת רוצה יותר", תרגמתי לאימי בהומור שחור את מה שחשבתי שהדוקטור רוצה להגיד.

 

 

הדוקטור חייכה אליי והמשיכה בדבריה, לאחר מכן החליפה את מזרק המורפיום ואמרה לאימי "יש לך שליטה על כמות המורפיום שמשתחררת, אבל חשוב לי שתדעי שאנחנו נותנים לך מינון מינימלי, כי במצבך לא כל כך מומלץ להיתמך במורפיום במינון גבוה. אם את ממש סובלת אנחנו נגביר את המינון". אימי ענתה שלעת עתה היא מסוגלת להתגבר על הכאבים. הדוקטור חייכה, אמרה שהיא שמחה לשמוע ונגוזה אל מסדרונות בית החולים.

 

אומרים שבשניות בודדות אנחנו מצליחים לאסוף מידע על הסובבים אותנו, ואת החיוך שלה היה קשה לפספס. אני אוהב חיוכים יפים! מבעד לכובע המנתחים הסטרילי לא הצלחתי להבין מה הוא צבע שיערה המדוייק, אבל הוא כהה וחלק, ולעיניה המחייכות יש צבע אגוזי בוהק.

 

"דוקטור", קראתי לה לאחר כחצי שעה שעברה שוב במסדרון, "נראה לי ששכחת פה את המזרק עם הסמים".

 

"וואי, תודה שאמרת לי, הכל אצלנו כל כך רגיש, שאני לא רוצה לחשוב מה היו עושים לי אם לא הייתי יודעת לציין היכן בדיוק המזרק הזה נמצא", אמרה בחרדה. "אני סטאז'רית פה ורק זה היה חסר לי..."

 

"אם לא הייתי מפחד הייתי לוקח אותו איתי הביתה, אני קצת מקנא באמא שיכולה באמצעות לחיצה על כפתור המורפיום לטייל בכל העולם", אמרתי. "אז כדאי שתקחי מפה את המזרק מהר לפני שאתחרט".

 

היא נעלמה!

 

חיכיתי כמה ימים והיא לא באה. רציתי לראות את החיוך שלה שוב. מתוך החושך היא נצצה אליי וחשבתי לעצמי - אולי היא נקודת האור בתקופה זו של חיי .

 

לאחר כמה לילות וימים שביליתי בבית החולים ליד מיטתה של אימי, הרשיתי לעצמי לקחת הפסקה קצרה. ביום רביעי בערב התמלא חדרה של אימי בני משפחה, אחיותיה ובנות דודתי ליוו אותה במהלך היום כדי לאפשר לי לנשום את האוויר רווי הפחם של תל אביב, אוויר שהצליח למרות הזוהמה להפיג את תחושת המחנק שרק בתי חולים יכולים לגרום לך.

 

כשחזרתי לבית החולים בערב גשום וסוער מצאתי אותה עומדת ליד מיטתה של אימי ומסבירה בסבר פנים רציני מדוע מנתקים את אימי מהסמים ומחזירים אותה למציאות הכואבת.

 

כולם הסתובבו לראות מי בדלת

לא רציתי להפריע, אז נעמדתי בפתח הדלת. אחותי, שהבחינה בנוכחותי, חייכה אליי והסיחה את דעת כולם מהנעשה, כך שכולם הסתובבו לראות מי בדלת.

 

"היי", פניה של הדוקטור קרנו לקראתי, "מה שלומך?"

 

"בסדר גמור", השבתי "תמשיכו, אני לא רוצה להפריע".

 

הדוקטור סיימה את נאומה הקצר ששיננה מספר דקות לפני כן אני מניח, התקרבה לעברי ושאלה איך אמא מרגישה, כאילו לא שאלה את כולם דקות ספורות טרום הגעתי.

 

קראתי לה החוצה והסברתי לה על מצבה של אימי מתוך נקודת מבטי הרגשית והלא מקצועית בעליל. היא הקשיבה קשב רב לדבריי כאילו אני חלק מהחונכים בתהליך ההסמכה שלה בבית החולים. כאילו אין לה חולים אחרים לבקר.

 

משום מה לא מצאתי את המילים להגיד לה את מה שאני חושב, להגיד לה שאני צריך את החיוך שלה כי כרגע לא מחייך לי שם עמוק בפנים.

 

"זאת תהיה אשתי", אמרתי למשפחתי בגילוי לב שלא מאפיין אותי.

 

איך קוראים לה?

 

ביקשת את הטלפון?

 

היא בכלל רווקה?

 

היתה לה טבעת על האצבע?

 

איך לא שאלת איך קוראים לה?

 

איך לא שמת לב אם יש לה טבעת?

 

אה... אולי בעצם היא הולכת בלי טבעות כי אסור בחדרי ניתוח?

 

כולם ירו עליי ממטר של שאלות , כמעט כמו הגשם שסער בחוץ.

 

למה אתה מחכה??? לך לחפש אותה!

 

"אמא, נכון שהיא חמודה? את מאשרת לי להתחתן איתה?" שאלתי את אימי מעל מיטתה.

 

אמא חייכה, זה המקסימום שיכלה לעשות מבעד לצינור ההנשמה שהיה תקוע לה בגרון.

 

"אוקיי", פתחתי את דבריי, "מעתה ההוראות הן כאלו", התחלתי בהפעלתה של התוכנית לאיתורה של אשתי לעתיד. "אמא, לך יש את התפקיד הכי חשוב כי את פה כל הזמן. שמרי על ערנות, כי גם ככה את לא מקבלת סמים יותר. ואתם, נא להעביר את המסר לכל מי שנמצא פה לביקור חולים. יש להעביר את התיאור המדוייק שלה לכולם. מה אנחנו יודעים עליה מעבר למראה החיצוני?" התחלנו לפרט את המידע והבנו שיש ממש מעט. היא סטאז'רית במחלקת הרדמה בבית החולים בילינסון וזהו בעצם...

 

כולם היו מכווני מטרה, שהרי עד שהנכד הקטן והיחיד שעוד לא התחתן סוף סוף, מצא מישהי שמרטיטה את ליבו, חייבים לעזור לו.

 

עברו כמה ימים, והיא התפוגגה לאוויר כמו ויטמין סי אחרי שמחכים יותר מדי זמן כשסוחטים מיץ תפוזים.

 

חיכיתי לה וחיכיתי לה והיום נגמר

סידרתי את המשמרות שלי בבית החולים, כי מישהו שמע שהיא סיננה שהיא ביום שישי תחזור לבדוק מה שלומה של אימי. ביום שישי קמתי מוקדם, וכבר בשעה 08:00 חיכיתי לה. חיכיתי לה וחיכיתי לה והיום נגמר. אחותי הגיעה "לעשות את הלילה" והלכתי בחוסר רצון לישון.

 

הנחמה היחידה היתה שאחותי רתומה עד כלות למען המטרה וידעתי שיש על מי לסמוך.

בשעה 11:00 בשבת אחותי ארזה את עצמה ונסעה לביתה.

 

הדוקטור לא הגיעה.

 

"X ממחלקת הרדמה מוסרת ד"ש", קיבלתי סמס בשעה 11:15 מבן דודי היחיד שלא היה מעודכן בתוכנית הפעולה.

 

העזתי להתקשר אל המחלקה, הפעלתי את האחות במחלקת טיפול נמרץ לשם הועברה אמא למחרת, חזרנו למחלקה הרגילה והפעלתי שם אח ואחות שגילו רצון עז לשתף פעולה.

 

היא נעלמה.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
אולי היא נקודת האור בתקופה זו של חיי
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים