לחזור אליו? מי אמר שהפעם זה יהיה אחרת?
לפעמים אני מרגישה שאני הולכת בעיניים פקוחות ישר לתוך אותו בור מוכר בשם "תקווה". האמונה היא שמיכה מחממת שקל להתכסות בה. אני מקווה שכאב לנו מספיק בשביל להשתנות, שהגעגוע יחבר בינינו כמו דבק לשברי אגרטל. תעתוע הגעגוע
לא נפגשנו כבר כמה חודשים, באמצע יצאתי עם מישהו אחר, לא שאלתי אם גם הוא יצא. אני כבר לא זוכרת אם זה ניסיון שני או שלישי, אני רק יודעת שאני מרגישה בטוחה בזרועותיו. משהו בי יכול לנוח, יש לי גב ואני יכולה לכבוש את העולם, אני יכולה להיות אשה חזקה, לחזור הביתה לגבר חזק, להתכרבל בו בלי להרגיש קטנה.
זכרונות נשענים זה על זה כמו קוביות לגו
געגוע מתמצת במילה אחת כל כך הרבה, כמו קיפול של בלילת עוגה שמחביאה בתוכה המון טעמים. איך התפרפרו לי פרפרים בבטן בפעם הראשונה שראיתי אותו, איך התקרבנו לאט לאט בצעדים איטיים ומהוססים, ואיזה כיף היה ברגע ההוא כשהכל התגעש להסתערות והרגשנו כל כך בחיים. אני נזכרת בשקע צווארו שהיה המקום הנוח ביותר להניח את ראשי עליו, בכל הפעמים שאמר לי שאני יפה ובערבים של חורף בדירת הגג בהם רק רצה לחבק אותי קצת כדי להירגע. זכרונות נשענים זה על זה כמו קוביות לגו, ואני בונה לי מהם בית שתנועה אחת לא זהירה יכולה למוטט אותו.
לנסות שוב? מי אמר לי שהפעם זה יהיה אחרת? מה גורם לנו פתאום לעצור ולהחליט שדי - שאנחנו הפעם הולכים על זה, האם זה בכלל משהו שאפשר פשוט להחליט? ולמה שפתאום עכשיו זה יעבוד?
לפעמים אני מרגישה שאני הולכת בעיניים פקוחות ישר לתוך אותו בור מוכר בשם התקווה. האמונה היא שמיכה מחממת שקל להתכסות בה. בתוך הכאב של הגעגוע קל לי להיזכר ברגעים היפים. פתאום זה נראה לי אפשרי, פתאום יש בי קול שמאמין שהמרחק הוא מורה חכם, פנס שיאיר לנו את הדרך הנכונה, שביל פירורי לחם שיוביל אותנו חזרה הביתה. אני מקווה שכבר הבנו, שכאב לנו מספיק בשביל להשתנות, שלמדנו את הלקח. מקווה שהגעגוע יחבר בינינו כמו דבק מגע לשברי אגרטל.
אבל האם ניתן באמת לתקן אגרטל שבור?
לפעמים אני חושבת שמה שגיא בעיקר רוצה ממני זה לשמוע את המילים המלטפות כל כך לאגו שלו: "כן,התגעגעתי", כמו מסומם המשתוקק לסם שלו. המציאות כבר הוכיחה לי שבשם האגו אנחנו מוכנים לעשות כל כך הרבה. בלי להסתכל על מי שנפגע בדרך, בלי להתעלות שנייה מעל עצמנו ומעל הצורך שלנו בחיזוק רגעי. אז האם אני צריכה להאמין לו הפעם? האם להקשיב לרגש או לסמוך על ההיגיון?
פתאום נזכרתי שלפני זמן מה אבדה לי הטבעת היחידה שאני הולכת איתה, טבעת זהב עם פנינה גדולה שעלתה לי הון. נפלה ונעלמה. במשך כמה ימים הרגשתי משהו מוזר על האצבע. איזה היעדר מציק. רותם, אופטימי ונאיבי, אמר שאובדן הוא הזדמנות להתחדש, אבל כמה ימים לאחר מכן חזר שוב לאקסית הבעייתית שלו. ואני, בגעגוע לטבעת היחידה שלי, הפכתי את כל הבית. חיפשתי בכל חור, ולבסוף, כשכבר כמעט התייאשתי ושכנעתי את עצמי בשם ההיגיון ללכת לקנות אחת חדשה, מצאתי אותה. היא ישבה לי בול על האצבע, חזרה למקומה הטבעי כאילו מעולם לא נעדרה ממנו. אבל כנראה עם חפצים דוממים זה יותר פשוט, ואת זה גם רותם מגלה על בשרו.
הכי מפחיד לי זה להודות בתבוסה, הכי עצוב לי זה לוותר
אני מתגעגעת למה שיכול היה להיות עם גיא. אבל זו פיקציה, אשליה. הגעגוע הוא תעתוע. התפכחתי ואני יותר פקחית. אנשים לא באמת משתנים. הרבה יותר מפחיד לי להודות שזה לא עבד בפעם הקודמת ושזה גם לא יעבוד עכשיו, הרבה יותר מבאס להיזכר ברגעים הלא כל כך נחמדים, להזכיר לעצמי שפרפרים לא חיים הרבה זמן, להישאר לבד, להתמודד עם רִיק. והכי מפחיד לי זה להודות בתבוסה, הכי עצוב לי זה לוותר.
להתבונן על מישהו מתוך קליידוסקופ של געגוע זה כמו להתאהב, רק הרבה יותר כואב. שום דבר לא במימדים הנכונים, ואתה מביט על האהבה שלך כמו אליס המוקטנת שמביטה על מפתח הדלת לגן המפתה שבארץ הפלאות, שנשאר גבוה על השולחן. אבל נפלתי למאורת הארנב פעם אחת יותר מדי, והפעם כנראה קיבלתי מכה ש"יישרה" אותי. אני לא שותה שוב את שיקוי הגעגוע שיגרום להכל להיראות הרבה יותר גדול ולי הרבה יותר קטנה, במיוחד שלא בא לי ליפול בהמשך כמו אליס לבריכת הדמעות. קיבלתי מכה שהחזירה אותי לרגע שתמיד פחדתי ממנו: חזרה לאהבה בפרספקטיבה.
ואתם יודעים מה? קצת התגעגעתי לפרספקטיבה...
"תמיד פחדתי מן הרגע הזה
מן החזרה לאהבה בפרספקטיבה.
אני רואה את השדיים האלה,
עם השאר.
אני נוגע בפה הזה
ובשאר.
אני שולט בלב הזה
כמו בשאר.
אני יודע בדיוק מה לומר.
התום הלך ממני.
השיר.
השיר, פתאום, הלך ממני."
(--ג'ק גילברט)
לפנייה לכתב/ת 
