החלטתי לתת צ'אנס דווקא לחנון בן 18
אני לא רוצה לטפח תקוות, אני יודע שהתקווה היא האויב הגדול שלי, וצריך לחנוק אותה באיבה, כדי להישאר שפוי. כבר איבדתי את התלהבות אהבת הנעורים. אולי אצליח לשאוב אותה בנשיקה מהילדון הג'ינג'י שפגשתי במועדון
אני פוחד, פוחד שאשתגע אם לא אמצא אהבה. אני מתחיל לחשוב שהיא לא קיימת עבורי, האהבה הנצחית, זו עם הכוכבים הנוצצים בשמיים, כזו שלא הורסת, אלא בונה, ושלא אצליח להרגיש אותה, ולמצוא מישהו שאני אוהב ושיאהב אותי בחזרה.
בהחלט יכול להיות שזה לא יקרה. לא כולם מצליחים לממש אהבה בגלגול הזה. קחו לדוגמה גברת בת 80 שפגשתי במספרה. בין כל האמהות הקריירסטיות הממהרות, ששיערן המחומצן והשופע מתבדר ברוח הפן החמה, ישבה שם זקנה חביבה, משוועת לתשומת לב. היא ביקשה ממני את העיתון שעלעלתי בו, אבל בעצם רצתה לספר לי את סיפור חייה: היא עלתה מסוריה, הגיעה לארץ בסירת דייגים מביירות לראש הנקרה, בלילה קר ומלא ערפילים, כשהיתה בת 16. הערבים עצרו אותם בדרך, והמדריך מהסוכנות היהודית, שהיה ממוצא פולני, הציל אותם, עם איזה סיפור בדוי.
מאותו רגע, היא התאהבה בו, והם היו יחד חצי שנה, ששת החודשים השמחים ביותר בחייה. יום אחד, כשהם שכבו על איזה דרגש בקיבוץ, הוא שלח את ידו למפשעתה, והיא סירבה מיד. בהתאם לתרבות ממנה באה, היא רצתה לשמור את בתוליה לחתן המיועד. בתגובה, הוא ירק עליה ישר בפנים, ועזב. היא לקתה בדיכאון קשה במשך שנתיים, עד שאביה שידך אותה ליהודי סורי. היא התחתנה, ילדה לו ארבעה ילדים, והיום היא סועדת אותו כשהוא בשלב מתקדם של אלצהיימר. "אלו מעולם לא היו נישואים מאושרים. הוא אדם קשה שלא אהב אותי והתייחס אלי כמו אל שפחה", הלינה באוזניי, בחור שזה עתה פגשה.
"ומה עם הפולני היום?" שאלתי.
היא סיפרה שעשר שנים אחרי שהתחתנה הוא דפק אצלה בדלת. ביקש סליחה, רצה להינשא לה ולברוח איתה לאמריקה. "עכשיו אתה בא?" שאלה אותו בייאוש כשתינוקה בזרועותיה, "אחרי כל השנים שחיכיתי לך?"
רציתי לטעום משפתי התות שלו
היה מאוחר מדי בשבילם. היא לא רצתה לפגוע בילדים שלה, והקריבה את עצמה למענם, כשם שמצופה מכל אם: להישאר כלואה בבית האסורים של המדוכאות האמיתיות של החברה. אני לא רוצה גורל עצוב כמו שלה, שהאהבה תהיה זיכרון מתוק ורחוק, כמו שהחירות היא זיכרון רחוק של פושעים מורשעים. אני רוצה לשבור את הסורגים, לחפור מנהרה מתחת לחומות הגבוהות שמציבה לי החברה ולברוח. זו היתה המשימה שלי הערב: להגיע לחירות המיוחלת של האהבה, שגורמת לך לשכוח מכל השאר.
קבעתי עם הבחור הרזה שנפגשתי איתו במועדון. טוב לי עם הרזה. אני יודע שהוא מוכן להיפגש איתי בעיקר בגלל שהוא מעוניין במגע שלי, אבל לי זה לא אכפת. נעים לי לבלות איתו במועדונים. הוא לא שופט אותי, הוא יוצר אצלי תחושת חופש. מוציא את החיה שבי, את כל מה שרוצה להשתחרר, להגיע לשפת התהום, ולהביט בה ללא פחד. במועדון שלושה חתיכים בוחנים אותי.
בצד, אני מבחין בבחור מתוק שנראה קצת חנון. הוא רוקד עם שלוש לסביות, כמו שאשכנזים רוקדים בחתונות, מאופק, מרוסן, והערב אני פרא. אולי כדי לשבור את התבנית של לצאת עם חתיכים שלא יוצא מהם שום דבר מלבד סקס, אני חושב ללכת עליו.
ראיתי שהוא מביט בי, שהוא מעוניין, מחכה שאעשה צעד. משכתי אותו אליי והצמדתי אותו לקיר כשהגוף שלי חוסם אותו, ולא משאיר לו הרבה ברירה. היד שלי נשלחה אליו כדי להרגיש. באתי לנשק אותו, אבל הוא התרחק מעט, נבהל מהאגרסיביות שלי. אולי הוא סתם שיחק, אז נישקתי אותו.
באותו הרגע, לא היה אכפת לי מיהו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. רק רציתי לטעום משפתי התות שלו. נישקתי אותו, והמיץ שלו באיזשהו אופן ריפא אותי גם אם הוא לא בדיוק רצה. פתאום עלתה לי השאלה: "בן כמה אתה?"
"בן 18", השיב.
"18? מה אתה עושה פה בכלל?" נדהמתי. פדופיל עוד לא חשבתי שיצא ממני.
הים לוחש לי את שמות הקודמים שנישקתי לפניו
פתאום עברה בי המחשבה שאני הגבר הראשון שהוא מתנשק איתו. קיוויתי בשבילו שזה לא כך, שהנשיקה הראשונה שלו תהיה כל כך מלוכלכת, איתי. יצאתי מהמועדון, הצטערתי שבחרתי בו. מה כבר יכול לצאת מילד בן 18.
אבל הוא דלק אחריי, ביקש את הטלפון שלי. אמרתי שזה לא נראה לי לעניין, שאין טעם. ראיתי שהוא נעלב. לא יכולתי לעמוד בפרצוף המתוק שלו ונתתי לו את הטלפון שלי. אז קבענו לדייט.
הרהרתי לעצמי, האם למדתי משהו על אהבה מאז ימי התיכון, והאם זה משהו טוב או רע? זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, עדיין לא, פשוט תחושה טובה. אולי לא אפשרתי לעצמי להרגיש , כי חשבתי שעם בחור כל כך צעיר זה לא יחזיק מעמד. ליטפתי לו את הראש, מעביר את האצבעות שלי בין השערות הג'ינג'יות שלו.
הוא הביט בי ישר בעיניים. אני רק רציתי להסתכל על הים הגדול, שלא משתנה, לוחש לי בלי הפסקה את קולות בני האדם שנישקתי מולו. הג'ינג'י דרש ממני להסתכל עליו, אבל לא יכולתי, אז נישקתי אותו. פתאום קר. העור שלו הכחיל והשפתיים שלו הפכו סגולות. לקחתי את שתי הידיים שלו אל ידיי החמות. הן היו קפואות, ואני חיממתי אותם עד שיפשירו.
לדייט השני קבענו בפאב של גייז, שלא נחשוש לאחוז ידיים, גם אם זאת היתה רק הצגה. לשנינו אין רגשות שמצדיקים ללכת יד ביד. אני לא רוצה לטפח תקוות, יודע שהתקווה היא האויב הגדול שלי, וצריך לחנוק אותה באיבה, כדי להישאר שפוי. כבר איבדתי את התלהבות אהבת הנעורים. אולי אצליח לשאוב אותה מהג'ינג'י בנשיקה.
"אתה תמשיך לחפש אהבה, ואני אמשיך להיות שרמוט"
הבעיה כשיוצאים לפאבים של גייז הם האקסים. הם תמיד שם, מטיילים כמו רוחות מהעבר, שרודפות את הנשמה שלך. תמיד מנסים לגעת. האקס שבגדתי בו היה שם. הוא התעקש להאריך איתי בשיחה ולנסות ללטף אותי. ניסיתי לברוח, לנשום אוויר. ואז הופיע שם הבלונדי האגדי. עוד לא החלטתי אם הוא השטן או המלאך שלי.
"זיון טוב, הילד", אמר לי הבלונדי, שהבחין בדייט שלנו, "עשיתי אותו לפני שנה".
"זיון טוב?" פלבלתי את האישונים שלי לאחור. "ומה עם אהבה?"
"אהבה יש רק בפרסומות ובהרגלים רעים", הוא הצהיר.
"מה רע בלרצות חיבוק, ליטוף, נשיפה חמה באוזן. משהו שיציל אותי מבדידותי?" ניסיתי להחזיר.
"תציל אתה את עצמך", הוא הטיח, ועניתי "יום אחד גם אתה תשתנה, כשתמצא את האחד בשבילך".
"אנשים לא משתנים, הם רק מזדקנים. אתה תמשיך לחפש את האהבה שלך באובססיביות, ואני אמשיך להיות שרמוט, עד הסוף המר. שני צדדים לאותו המטבע". הוא הצית סיגריה והציע לי שאכטה, אבל אני סירבתי. "אתה יודע למה התאהבתי בך?" שאלתי.
"למה?" הוא תהה ולקח שאיפה.
"בגלל השקיות מתחת לעיניים שלך. רואים שאתה לא ישן. לא יודע ממה זה, אולי שנאה עצמית. התאהבתי בייאוש שלך, כי אני מיואש בעצמי. הסמים שלך, השקרים, זה שידעתי שתגרום לי רק רע, לא מנעו ממני מלהמשיך ליפול לרשת העכביש שלך. התאהבתי בשד שלי, אתה. ולך בכלל לא היה אכפת".
הוא שתק לרגע, אולי כדי לעכל את מה שאמרתי. הוא יכול לצחוק, אבל הוא לא צחק. הסתכלתי עליו ומבעד לשקיות המתקפלות מתחת לעיניים שלו ומעבר לערפל האדמומיות הסטלני שלהן ראיתי את הילד שהיה. או כך רציתי להאמין.
"אני זז", אמר לי בזמן שהתיישב על האופנוע שלו. "הבאתי עוד קסדה. לבחור התורן שיבוא אליי. רוצה להצטרף? בוא אליי. יהיה לך נעים".
חשבתי לרגע, ואז אמרתי לו: "לא היום" וחזרתי אל הדייט שלי. הבלונדי התרחק, רכוב על האופנוע שלו לבדו.
