בעושר ובעוני
הסרט "גיא אוני" מציג את ארץ ישראל הבתולית דרך עיניים נשיות בימי העליה הראשונה. הבמאי דן וולמן מציע התבוננות שונה על המאבק הלאומי, וכן זה האישי בקולנוע המסחרי
ראשיתה של ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל לא זכתה להתייחסות קולנועית מספקת (להבדיל, למשל, מהמערבון שתיאר תקופה ודמויות מקבילות בהיסטוריה האמריקאית). אפשר שהסיבה לכך היא השפה, שכל סרט המתרחש בעבר ההוא נדרש להתמודד עמה. ואולי זה משום שכל התייחסות לעבר המסוים הזה טומנת בחובה אמירה בעלת משמעות פוליטית לגבי ההווה.
כך או כך, למעט "צבר" (1933) של אלכסנדר פורד, "הם היו עשרה" (1960) של ברוך דינר ו"החולמים" (1988) שביים אורי ברבש - המהווים למעשה שלוש גרסאות שונות לאותו סיפור - נמנע הקולנוע הישראלי מהפניית המבט אל העבר החלוצי.
"גיא אוני", שכתב וביים דן וולמן, לפי ספרה של שולמית לפיד מ-1982 לא רק מתרחש בעבר הזה, אלא גם מעלה במידה רבה את השאלה כיצד יש לתאר אותו? מהי משמעותו האידיאולוגית של המבט הנשלח לעברו מהזמן והמקום הנוכחיים? וכן, בהיעדרה של מסורת אסתטית מספקת (למעט, אולי, סדרת "ארץ מולדת" המיתולוגית ששודרה בטלוויזיה החינוכית) - מהי הדרך הנאותה לייצג אותו?
פאניה, לא פאן
הגיבורה פה היא פאניה (תמר אלקן), שמגיעה מרוסיה לארץ ישראל עם העלייה הראשונה. משפחתה נרצחה בפוגרום, אחיותיה היגרו לארצות הברית, ואילו היא, באקט ציוני-פמיניסטי, מחליטה לממש את המעשה החלוצי, מלווה רק בדודה (יעקב בודו), אחיה המעורער בנפשו ובתה התינוקת. כאן היא פוגשת ביחיאל (ציון אשכנזי), אלמן צעיר המטפל בשני ילדים קטנים, המציע לה להינשא לו ולעבור להתגורר עמו בהתיישבות החקלאית גיא אוני שבגליל, לימים ראש פינה.
מיזוג גלויות. פנים חדשות על רקע נופי ארץ ישראל
מכאן מתמקדת העלילה במלחמת הקיום של מייסדי גיא אוני, יהיו אלה הרעב והמחלות, המאבק על מקורות המים מול תושבי המקום הערביים, ופקידי השלטון התורכי. בנוסף, צצות פה מספר דמויות היסטוריות, ובהן המדינאי הבריטי הפרו-ציוני, לורנס אוליפנט, ומזכירו המשורר נפתלי הרץ אימבר (אריאל קריזופולסקי), שחיזוריו הבלתי נלאים אחר פאניה אינם נעלמים מעיני בעלה.
יופיו של "גיא אוני" נובע מאופן עיצובו של העבר המתואר בו, הנובע כך נדמה מתודעתה של פאניה. האפלה המאיימת המקבלת את פניהּ ביפו מתחלפת באור הרך והרומנטי של ההתיישבות החדשה, שבה הולכת ומתעצבת נשיותה. העבר הזה נדמה יותר כפנטזיה נשית של אור, רגש ואחווה נשית, יהודית-ערבית, ולא כעוד שחזור תקופתי דידקטי ומאובן (והאופן המושלם שבו מציג הסרט את פניה, כאישה, כאם וכחלוצה, הוא עוד ביטוי של הפנטזיה הזו).
קיים לפיכך חוט מקשר בין "גיא אוני" לסרטים אחרים של וולמן (ע"ע "מיכאל שלי", "אחות זרה" או "ידיים קשורות"), שעניינם מלחמת הישרדות נשית וכמיהה אל עבר שאינו דובר את שפת הקונפליקט והדיכוי.
פרצופים חדשים, נופים ישנים
סיבה נוספת להצלחתו של הסרט קשורה בפנים שמאכלסות אותו. וולמן, בתבונה רבה, בוחר בעיקר בשחקנים לא מוכרים שהצפייה בהם אינה "נגועה" בהיכרות מוקדמת עמם, ושדמויותיהם על כן מתמזגות בהצלחה בתוך נופי העבר. השפה שבפיהם נעה בדייקנות בין דיבור מליצי וטבעי יותר, ובין יידיש ורוסית לעברית, ובתוך כך משכיל וולמן להתגבר על משוכה שפגמה לא פעם בסרטים תקופתיים דוברי עברית.
אנו הראשונים. אלקן ואשכנזי ב"גיא אוני"
הדיוק הרב בבחירת אתרי ההתרחשות, עבודת הצילום הנפלאה של רן אביעד, והופעתה של אלקן - שחקנית מבטיחה שהמבטא הזר בפיה לרגע אינו גולש לקריקטורה, והיא משדרת רגישות ועוצמה - הופכים אף הם את "גיא אוני" ליצירה שכדאי מאוד לצפות בה (הסרט נערך גם כמיני-סדרה טלוויזיונית ארוכה יותר שתשודר בעתיד).
ועוד דבר: כחלק ממאבקו ברודנות מפיצי הסרטים בחר וולמן להפיץ את סרטו בכוחות עצמו. רכישת כרטיס ל"גיא אוני", לפיכך, אינה רק בגדר המלצה חמה, אלא גם הבעת תמיכה בדרכו של יוצר ותיק ומוערך המקפיד לשמור על עצמאותו הכלכלית והאמנותית.
לפנייה לכתב/ת 
