הראשון שמתחיל להרגיש משהו הוא המפסיד
בהתחלה היית מאופקת וסגורה, והוא זה שדירבן אותך ולא הפסיק להראות לך אהבה ותשוקה, הוא זה שמיהר לתת כותרות ולקח את הכל בפול גז. ופתאום ככה בחר לברוח ולעזוב את הכל, כרעם ביום בהיר, ללא שום הכנה מוקדמת
את משתגעת בתוכך, הראש צועק עלייך, המוח משתגע ממך והלב בוכה עליו. הגוף משתוקק אליו בכל מאודו, את מתגעגעת לשפתיים המלאות ולעיניים הירוקות עם טיפות הדבש, את מתגעגעת לנשמה שלך, לאהבה הגדולה שלך, לשמחה שלך.
אבל יודעת, יודעת שזה אבוד. והנשמה שלך בוכה וכואבת, את מנסה להתעודד ורוצה לשכוח באמת שאת רוצה. את מנסה ומנסה, וזה לא מצליח. את מרגישה אבודה, תועה.
הנשמה שלך צועקת עלייך להתעודד
מצחיק, דווקא כשאת עם המון אנשים את מרגישה הכי לבד שיש. דווקא כשכולם ביחד, צוחקים ומתחבקים, את מרגישה שבא לך להתקפל בתוך עצמך, כי הבדידות הורגת אותך. הנשמה שלך צועקת עלייך להתעודד, ואת יודעת שאת באמת צריכה, אבל הדרך שלך היא ללא מוצא. את מנסה לעשות סיבוב פרסה, אבל העיניים שלך כבויות מבפנים ולא מצליחות למצוא את הדרך הנכונה לצאת מהמסלול הכושל שנכנסת אליו.
כולם מסתכלים, ואת מחייכת, אבל הדמעות מאיימות לצאת. בא לך להיעלם, לברוח, לתת לעולם למצוא תשובות לבד. את רוצה לבד, אבל רוצה איתו, את רוצה אותו.
משהו בתוכך מתעקש להילחם, אבל איך אפשר להילחם על מישהו שבחר לברוח ולוותר, מפני שהוא מרגיש שאת רוצה יותר ממנו.
הרי ידעת שתפסידי. ככה זה... הראשון שמתחיל להרגיש הוא המפסיד. כואב אבל נכון.
בהתחלה היית מאופקת וסגורה, והוא זה שדירבן אותך ולא הפסיק להראות לך אהבה ותשוקה, הוא זה שמיהר לתת כותרות ולקח את הכל בפול גז. ופתאום ככה בחר לברוח ולעזוב את הכל, כרעם ביום בהיר, ללא שום הכנה מוקדמת. הרגשת שכל גופך רסיסים רסיסים ושעל הלב שלך יש פתאום מיליון סכינים פוצעים, חותכים, לא משאירים חתיכה אחת שלמה.
את מתגעגעת. וכואבת. ורוצה שזה יעבור. אבל פינה קטנה בתוכך לא נותנת לך מנוח. את חושבת שאולי, אולי יש עוד סיכוי, קלוש, כי את לא מוכנה לוותר. את מתוסכלת. את אוהבת.
את מפחדת ולא מעזה, רוצה ליצור קשר, אבל מהססת. כי את יודעת שהפעם הנפילה תהיה אפילו יותר כואבת, ואת לא בטוחה אם גופך יכול עוד לספוג, כי הרי הוא רווי מהלומות. את כואבת. מאוהבת.
להמשיך הלאה, או ליצור קשר?
לפנייה לכתב/ת 
