אילו אני הייתי זו שנפרדת זה היה נראה אחרת?
האגו צורב כמו הסרפדים שגדלו בחצר האחורית שלנו וכמו הפנים המפוסלות שלו, שלא יוצאות לי מהראש. אני מתגעגעת אליו, רוצה אותו לצידי במיטה, והכל בגלל טיימינג ארור
האגו שלי הזה טמן לי מארב שלא יבייש את הווייטקונג בוייטנאם בשנות ה-60. הקשר שאחראי למהומה התחיל כל כך מבטיח, נראה שהעליתי בחכתי דג זהב עם שלוש משאלות + עוד אחת חינם ושתיים נוספות ב-50% הנחה לחברות מועדון. זה קרה כשהייתי בסיומה של תקופה הרסנית בחיי אחרי קשר ארוך עם בחור שחי מעבר לים.
אני תפקדתי כ"אהובת הספן", חיכיתי שיגיע לחוף המבטחים הישראלי אחת לחודשיים, ירווה את צימאוני וישביע את לבי ברגש ותאווה, וידליק את השלהבת מחדש. כמו סיזיפוס האומלל המשכתי לטפס על ההר הזה עם המשא הכבד על כתפיי, וכשהגיע הזמן לנפנף לשלום לבחור הזר, התגלגל המשא הכבד חזרה לארץ, והייתי צריכה לזחול אליו פצועה ועייפה, והכל היה מתחיל מחדש. או במילים אחרות: "אני עוד חודשיים נוחת בתל אביב, אשמח לראותך, מתגעגע ואוהב, את מלהיבה אותי, את הכי יפה, לא היתה ולא תהיה כמוך".
כך זה נמשך עד שיום אחד לפני חודשיים היכתה בי המציאות כמו ברק שלא היה מבייש את הזוהר הצפוני. רק שבמקום זוהר, היה חושך אפל, שהתרכז בתוך הקיבה שלי וגרם לה לתחושת קבס אימתנית. בזבזתי ארבע משנותיי הטובות ביותר על פנטזיה איטלקית, מהסוג שכותבים עליה בספרי זימה שמסתירים עמוק מתחת לכרית.
על הנייר זה היה מושלם, אבל במציאות היתה בעיה
גברים אחרים רצו, ניסו וקרצו, אך הדפתי את כולם. הסטירה המצלצלת זרקה אותי בבת אחת חזרה לקרקע. כמו מקלחת בקיטור שעושים לאסירים, כך טוהרתי מיידית מהבחור. ולמזלי הטוב, כך חשבתי, יומיים לאחר הניתוק המיוחל דרכי הצטלבה בדרכו של בחור מסתורי, ישראלי לשם שינוי, כזה שעבר ברית מילה וניחן בזכרות די מרשימה, למען האמת, שנראה כאילו אפולו בכבודו ובעצמו ירד מהאולימפוס כדי להתנצל על התקופה הסיזיפית ולהציע פיצוי בדמותו.
על הנייר הכל היה מרשים: חכם כמו איינשטיין, יפה כמו ג'יימס דין, מחוטב כמו סופרמן, מאהב כמו ולנטינו, מבורך בכשרונות כמו איש רנסאנס, וכשהוא מחייך אפילו הקרחון של טיטאניק לא יכול לעמוד בפניו.
אבל היתה בעיה. בעוד חזית הבית היתה מוארת באור יקרות והגינה מטופחת, בחצר האחורית שרר תוהו ובוהו. עשבים שוטים איימו לכלות כל חלקה טובה, צרכיו של הכלב השאירו את חותמם המצחין על הנדנדה ונחשים זחלו באין מפריע, מתגרים בי עם לשונם הנוצצת, מחכים שאעז לצאת מהדלת האחורית.
וכל אימת שהעזתי לצאת – חטפתי ממנו. בפעם הראשונה יצאתי יחפה, והארס היה צורב. בפעם השנייה עם כפכפים – ועדיין הארס היה צורב עד כלות. למדתי לצאת עם נעליים, נעלי מסע גבוהות, אבל כלום לא עזר. הוא תמיד חיכה לי בפינה כדי להטיח בי ביקורת, להיות חסר סבלנות, להתעלם ממני ולתת לי הרגשה שהוא עושה לי טובה שהוא בכלל איתי.
התעלמתי מכל הסימנים. אמרתי שהבחור הזה לא נשלח אליי סתם, ואולי יש סיכוי להציל את הקשר, להרים אותו, למנף אותו בתשוקה, אבל איך אפשר לחשוק במישהו ולעשות איתו אהבה סוערת כשאת מתעוררת בבוקר לצידו ופוחדת ממנו? כמה אפשר לפלל שהקרחון שנמצא בתוך בית החזה שלו כבר יימס, ולראות שיש בו קמצוץ של רגש?
אם רק אני הייתי זו שנפרדת, זה היה נראה אחרת
אני, שנחשבת בחורה שמרתקת אנשים כמו מסמר לכסא עם סיפוריה, עמדתי מול גבר שנכנס ל"מצב חיסכון" בכל פעם שהייתי מדברת איתו. את חוסר הביטחון שליווה אותי במהלך הקשר מתחילתו, והתחושה שאני לא שלמה איתו, הסתרתי בכוח כדי לא להבריח אותו, עד כדי כך הוא הרשים אותי.
כך זה נמשך, עד שיום אחד לא יכולתי יותר והתוודיתי בפניו על תחושותיי. ידעתי בתוך לבי שסוג כזה של קשר הוא הרסני בשבילי. אמרתי שאם הוא לא ישתנה, זו בעיה.
ומה עשה הבחור? לקח את רגליו השריריות, ברח כל עוד נפשו בו ונעלם מחיי.
חתיכת תרגיל הוא עשה לי כשהקדים כך תרופה למכה. אם רק אני הייתי זו שמסיימת את הסיפור, הכל היה נראה אחרת. אבל בגלל שהוא הקדים אותי, אני אכלתי אותה. חוצפן! איך אתה מעז? אני הייתי קודם, והסכין היה אצלי ביד לפניך!
זו הנקודה בה הכל משתנה. האגו צורב כמו הסרפדים שגדלו בחצר האחורית שלנו וכמו הפנים המפוסלות שלו, שלא יוצאות לי מהראש. אני מתגעגעת אליו, רוצה אותו לצידי במיטה, רוצה להרגיש את חום גופו, את נשימות פיו על פניי, את זיפיו הדוקרניים על צווארי, והכל בגלל שהוא חתך קודם.
אין צדק בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
