בין הפועל תל-אביב לאהוד ברק
מהשריד שנשאר מאולם אוסישקין, אפשר לראות את מגדלי אקירוב, שם גר ברק. שני הבניינים הם סמלים של הדרכים השונות בהן הלכו תנועות הפועלים בשמונים השנים האחרונות
ב-1930 נוסדה מפלגת פועלי ארץ ישראל, שלימים הפכה למפלגת העבודה. כפי שכל תלמיד תיכון יודע, בדור לפני קום המדינה, ובדור שאחרי, מפא"י היתה מפלגת שלטון בלתי מעורערת. בשנים האחרונות, פרשנים פוליטיים רבים מספידים את מפלגת העבודה, וביתר שאת כיום לאחר הקרע בשורותיה שיזם אהוד ברק.
ברק, מנהיג שגר בדירת פאר ובה ספות איטלקיות שפונות אל אח עשוי אבני בזלת אתיופיות, בבניין עם לובי עתיר בדולח אנגלי, מעולם לא הביע עניין בפועלים, בצדק חברתי וחלוקתי, בפערים מעמדיים או בכלכלה בכלל. בדומה לאכזבה שחשתי כשלמדתי שזמרת הפופ ויקטוריה בקהאם היא נכדת-נינו של קארל מרקס, אי אפשר להסתכל על ברק מבלי להרגיש כמה שירדו הדורות.
אך, באותה עת שתַּהְפּוּכוֹת מפלגת העבודה תופסות כותרות, נפרש בפני עינינו עוד סיפור עם מסר שונה. בשנת 1927, נוסדה התאחדות הפועל הארץ-ישראלית. שנים ספורות קודם לכן, א.ד גורדון הזהיר בפני עיסוק בספורט, אשר "לא יביא לעולם את הכרת החובה לעבוד" ועשוי להסיט את הפועל העברי מעיסוקו המרכזי, עבודה עברית.
מייסדי הפועל האמינו שגורדון טעה טעות כפולה. ספורט עממי, הם סברו, מסוגל ללכד פועלים שהגיעו מכל ארבע כנפות תבל, בעלי שפות שונות ומנהגים שונים, דתיים וחילוניים. מעבר לכך, הם האמינו שספורט הוא לעולם לא רק ספורט. ספורט הוא כלי מיוחד במינו לקידום הערכים שתנועת הפועלים חרטה על דגלה: הוגנות, ערבות הדדית, סולידאריות, נחישות, ובריאות. האידיאל של התאחדות הפועל היה אידיאל שיתופי: ספורט "לא לאלופים, אלא לאלפים."
היסטוריה של אולם
אותם ערכים עומדים מאחורי ההצלחה של קבוצת הכדורסל הפועל תל-אביב כיום. בקווים כלליים, הסָגָה של ביתה של הקבוצה בשנים האחרונות ידועה היטב. בשנת 2005, רון חולדאי, ראש העיר תל אביב-יפו, החליט להרוס את ביתה של קבוצת הכדורסל, אולם אוסישקין, כדי לנייד "אחוזי בנייה" למיזם נדל"ן במקום אחר בעיר. למרות התארגנותם והתנגדותם של אוהדי הקבוצה, חולדאי שלח דחפורים שקרעו לרסיסים את הפרקט. ב-25 ליוני, 2007, יום לאחר ט' באב, דחפורי העירייה הרסו את רוב אולם אוסישקין, להוציא את יציע א', שנשאר על כנו. על קיר היציע, מישהו כתב גְּרָפִיטִי בספריי אדום: "תם, אך לא נשלם, סיפור אולם אוסישקין."אכן. מה שחולדאי לעולם לא הבין, זה שאוסישקין היה יותר מאולם, והפועל תל אביב הייתה יותר מקבוצת ספורט. האולם שימש לא רק בית למשחקי הקבוצה, ולקבוצות נוער, אלא גם מרכז למעין קהילה ספונטנית, מחויבת ומשגשגת. נרקמו בו כל מיני קשרים, בדרכים שאי אפשר היה לצפות להן. "שם נוצר הקליק הראשון ביני לבין אהבתי," סיפר אוהד בשם מישה מיד לאחר שהאולם הופל. "האמת, הלכנו סתם למשחק, אבל כנראה בגלל האווירה המדהימה של המקום התאהבנו אחד בשני ואני גם באוסישקין".
גם לאחר שהבניין נהרס, הקהילה המשיכה. בשנת 2007, נאמני המקום הקימו את עמותת "הפועל אוסישקין", אליה הצטרפה אלף חברים. "הפועל אוסישקין" הקימה וניהלה קבוצת כדורסל בבעלות בלעדית של העמותה, הפעילה חוגים לילדות וילדים, הפגישה בין שחקנים לבין ילדים בבתי חולים, ארגנה פיקניקים ומסיבות, ובקיצור, קיימה חיי קהילה עשירים מזן שלא מרבים למצוא בעיר גדולה.
לפעילויות אלה היו מניעים מגוונים. אחד היה זעם. הקלות שבעל הקבוצה, שאול אייזנברג, נתן לחולדאי להשמיד אולם שהיה כה יקר לאוהדי הקבוצה, נתפסה כבגידה. אוהדי הפועל הבינו שהדרך היחידה לשמור על הקבוצה היא לקחת את השליטה בה בחזרה לידיהם. מניע שני היה אהבה: לקבוצה, אחד לשני, למורשת שהרגישו שייכים אליה, לקהילה שנרקמה סביבם. סיסמת המאבק הייתה: "חולדאי, אני מאוהב באוסישקין. ואתה?"
אדום עולה
הקבוצה שהעמותה הקימה שגשגה כמו באגדה: את עונתה הראשונה היא סיימה ללא הפסד, ועלתה מליגה ב' לליגה א'. את עונתה השנייה, היא סיימה במקום ראשון ועלתה לליגה הלאומית. ובעונה הנוכחית היא מוצאת את עצמה בחצי הגמר של גביע המדינה, והיד עוד נטויה.ההצלחה של הפועל תל אביב על הפרקט היא בלתי נתפסת, לא פחות מנס, אך היא כאין וכאפס בהשוואה להצלחתה הבלתי צפויה של חברי עמותת הפועל אוסישקין. בלי כלום, ומול כוחניות גסה, כמה מאות משפחות הצליחו לרקום ולשמר משהו עדין ומקסים: קהילה מלוכדת ופורחת. כמו קודמיהם, מייסדי הפועל, הם הבינו שספורט הוא לא רק ספורט, ושהפועל אוסישקין הוא בית ספר לערבות הדדית, לסולידאריות, לנחישות וכן, לאהבה. חברי הפועל אוסישקין מיישמים, באופן שהסבים של הסבים שלנו לא יכלו לצפות, את ערכיהם הם, בצורה שמתאימה לימינו.
מהשריד שנשאר מאולם אוסישקין, אפשר לראות בקו הרקיע את קווי המִתְאָר של מגדל אקירוב, ביתו של אהוד ברק, עד לאחרונה מנהיג מפלגת העבודה. שני הבניינים הם סמלים של הדרכים השונות בהן הלכו תנועות הפועלים בשמונים השנים האחרונות. האחד, הוא סמל של רִקָּבוֹן, דְּעִיכָה, ואובדן דרך. השני, מסמל את ההיפך, אנשים העובדים שכם לשכם לבנות משהו משותף, בעל משמעות וערך. גם אלפים וגם אלופים.
פרשנים פוליטיים מזמינים אותנו לראות בהתנוונות העצובה של מפלגת העבודה את עתידה העגום של תנועת הפועלים, ובאופן כללי יותר של השמאל. אך בעיניי, עדיף להסתכל בהתחזקות המופלאה של הפועל תל אביב ובעליה, חברי עמותת הפועל אוסישקין. מה שהם כבר הוכיחו מעבר לכל ספק הוא שבפוליטיקה כמו בספורט, הכל עדיין אפשרי.
ד"ר נח עפרון הוא חבר מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם "עיר לכולנו" ועמית במכון החשיבה החדש "שחרית".
לפנייה לכתב/ת 
