שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נעים להכיר, דתל"ש

    החילונים, לרוב, לא ממש מבינים מה הסיפור הגדול שלי, אבל גרוע מכך - בקרב הדתיים אומרים שאני מחפש חיים קלים. סליחה? על מה אתם מדברים? חיים קלים זה כשההורים גאים בי, כשאני יוצא עם בחורה דתייה חמודה וגר ביישוב

    אמרו לי חבריי בצבא: אתם הדתיים חוזרים בשאלה בגלל הצבא. אמרתי להם שהאמת היא שלא. נראה לכם שיש דתי שהגיע לצבא ואמר לעצמו "וואו! איזה עולם מדהים ועמוק יש לחבר'ה החילונים"? האם נראה לכם שיש דתי אחד שמגיע לצבא ואומר 'איך לא ידעתי שיש עולם שלם של סרטים ובחורות? הרי זה פשוט נפלא"?

     

     

    אחסוך מכם. התשובה היא "לא". אני לא מכיר דתיים שהגיעו לצבא וגילו עולם טוב, עמוק ומאיר יותר. אם כן, מדוע

    חוזרים בשאלה דווקא בצבא? משום שבצבא יש סוף סוף הזדמנות. מדובר בסימן ולא בסיבה.

     

    בישיבה, הבחור הדתי לא בא בקונפליקט מטלטל עם הדת. יש שאלות, תהיות, רצונות סותרים, אך בסופו של יום הנחת תפילין היא מעשה שכולם עושים, ולא מדובר בטירחה גדולה. להפך. לא להניח תפילין ולא לשמור שבת אלו מעשים היוצאים נגד הנורמה, הדורשים מאמץ נפשי ויוצרים חיכוכים עם הסביבה.

     

    אין סיבה טובה לעזוב את העולם הדתי בישיבה. אין גם כל-כך לאן. הוא גר בבית הוריו בשכונה דתית, לומד בישיבה דתית, ורוב - אם לא כל - חבריו דתיים. הוא מעביר פעולות בבני עקיבא, הוא מבלה עם דתיים, לאן יילך? האם יבוא הביתה פתאום בלי כיפה? מה יעשה? יעזוב יום אחד את הישיבה? לאן ייסע? איך יתפרנס? איך יחיה? מה עם בית הכנסת בשבת? מה עם הטלפונים לחברים? מה עם חברותא? מה עם הכל? הכל.

     

    יש שעשו זאת, אך רבים אחרים הותירו את הספקות לכרסם, את התחושות המעיקות לשהות עוד קצת.

     

    איפה אני בכל זה?

    בצבא הדת באה לידי מבחן. בצבא ניצב האדם וצריך להכריע האם אני בתוך הסיפור הזה או לא? האם אני מרגיש בנוח עם זה? האם זה נראה לי נכון? האם זה אמיתי עבורי? בצבא כבר לא צריך להניח תפילין בשביל אף אחד. גם אין מי שישכנע שזה נכון. זה אתה מול התפילה, מול השבת, מול הכשרות, מול הנורמות הדתיות.

     

    בצבא, לראשונה, יש מסגרת אלטרנטיבית לבית ולישיבה. יש משכורת דלה, יש חברים חדשים, מתחיל להיווצר משהו שמאפשר פתח לחיים אחרים, משמעותיים יותר ואמיתיים. יש רבים הבוחרים להמשיך להתעצם בדת, יש כאלו שמקלים יותר, הופכים ל"חפיפניקים" ואחרי הצבא "מתחזקים", ויש גם מי שבוחרים לפנות לעולם אחר.

     

    עולם אחר כן - אך לא לגמרי. דתל"ש לעולם אינו חילוני. לדתל"ש פעמים רבות יש אלוהים, כמו לחילונים רבים, אך אלוהיו של הדתל"ש דומה יותר לאלוהים של הדתי מאשר לאלוהים של החילוני. אמנם לא אלוהים של תורה ומצוות, אבל כן הקב"ה.

     

    הדתל"ש הוא לא דתי ולא חילוני. הוא יפלוט מילה בארמית, יחשוב בצורה תלמודית משהו ועלול להתרגש עד דמעות משירים מסוימים, בעוד שחברו החילוני יראה בהם מנגינות מדכאות והזויות.

     

    החברים שלו בעולם הדתי לא עזבו אותו ברובם. מאידך לא ניתן להתעלם ממבטים, מאכזבות, מתקוות. הוא גם הוא לא מתחבר לכל הנורמות החילוניות, הוא פשוט לא שם. הדתל"ש מגשש את דרכו, לעתים מתוך חדווה של גילוי, ולעתים מתוך עצבות כאב והרבה בדידות. אבל לעולם ישאיר סביבו ערפל. המשפחה לא תמיד תדע. ואם תדע - תדע חלקית. מה עזב? מה לא? לעתים אינו רוצה להכאיב מדי. נמנע מלהגדיר את עצמו, מעדיף שלא לדבר על זה עכשיו.

     

    בבוקר הדתל"ש מתעורר ושוכח שהוא דתל"ש. הוא קם בתודעה דתית, כמו ב-20 השנים האחרונות, ופתאום נזכר שהכיפה בכיס. כן. הדתל"ש מסתובב עם כיפה בכיס למקרים חריגים, כי הוא לא עושה להכעיס, הוא מתחשב. אם צריך, ייכנס לבית של חבר עם כיפה, ולעתים גם לא אכפת לו להשלים מניין. 

     

    וככלל, הדתל"ש הוא באמת לא מוגדר. כי יש דתל"ש אתאיסט, ויש דתל"ש מאמין. יש שחי בכעס, ויש בהשלמה. יש אחד שמגדיר עצמו בקנאות חילוני, ויש שמכריז כי הוא הדתי האמיתי. יש ששכח בכלל שהוא דתל"ש כי ביקש לשכוח, ויש שמזכיר לעצמו: כזה אני. וכזה אני.

     

    החיים קשים

    החילונים, לרוב, לא ממש מבינים מה הסיפור הגדול שלי. לא מבינים מה זה לעזוב עולם שלם, עולם שיורד לפרטים הקטנים ביותר של החיים. עולם שבא לידי ביטוי בדיבור, בלבוש, בחברה, בחשיבה. ומה זו התחושה הזאת כשהכל נעלם ונותרים  חורים למלא.

     

    אבל גרוע מכך - בקרב הדתיים יש מי שאומר שאני מחפש חיים קלים והנאות. מה? על מה אתם מדברים? חיים קלים? אגיד לכם מהם חיים קלים. חיים שבהם ההורים גאים בי, שבהם אני

    יוצא עם בחורה דתייה חמודה וגר ביישוב. חיים שבהם מביטים בי כמושא להערכה, ומספרים עליי שאני בוגר מוצלח של הישיבה.

     

    אלה חיים לא-קלים. חיים בצל אכזבה של ההורים. מה קשה יותר לילד מאשר התחושה כי הוא אכזבה עבור הוריו. הם אוהבים אותו, אך מאוכזבים.

     

    אבל בסופו של דבר חשובה יותר מכל העובדה שאני שלם עם עצמי. העצמאות הפנימית היא זו שמאפשרת לי לצלוח את הנהר האיום הזה. נע בין אהבה ודחייה, בין רוח דתית ורוח חילונית, בין טשולנט וגפילטע לבין כוס בירה וסיגר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מורידים את הכיפה, לא הופכים חילונים
    צילום: גבי מנשה
    מומלצים