שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מותה של אירופה החברתית, הסוציאל דמוקרטית
    "שיעור הצמיחה הצפוי של 3.3% בלטביה עבור 2011 מוצג כעדות להצלחה. אבל ידרשו הרבה שנות צמיחה בשיעור זה כדי לחזור להיקף כלכלת לטביה ב-2007. האם קפיצת 'חתול מת' זו משכנעת מספיק כך שמדינות אחרות באיחוד האירופי יפעילו מדיניות צנע דומה?". שיעור במכללה החברתית-כלכלית

    17 שנים של יישום כלכלה ניאוליברלית אדוקה מבית מדרשם של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הביאו את לטביה לתהום. המשק הלטבי צנח ביותר מ-25% בשנים 2008- 2009 ונותר עם חובות עתק ללא יכולת להחזירן. כדי לצאת מהמשבר, מנהיגי לטביה החליטו לקחת מנה כפולה ומכופלת מהרעל שהביא אותם למשבר. לטביה יישמה תוכנית צנע קיצונית שעיקרה הורדה דרסטית ברמת החיים באמצעות קיצוץ מסיבי במשכורות, בפנסיות, ובשירותים.

     

    התיאולוגים הניאו-ליברלים מהללים את מדיניות הצנע הלטבית, ודורשים ממדינות אחרות כמו אירלנד ויוון לנקוט בצעדים דומים. כדאי למדינות אלו לחשוב היטב לפני שידונו את אזרחיהן לשנים ארוכות של עבדות חוב, בהם ישלמו חובות לבנקים בינלאומיים בנסיון להיחלץ מההלוואות הרעות שהם עצמם נתנו. אפשר לטפל במשבר בצורה אחרת כפי שהראתה איסלנד לאחרונה, ושוודיה ונורבגיה בתחילת שנות ה-90.

     

    "המבנה האינטלקטואלי כולו התמוטט"

     במהלך 25 השנים האחרונות (1980–2005) נעשו רפורמות ניאו-ליברליות במספר רב של מדינות 'מתפתחות' עם הכנסה נמוכה עד בינונית לנפש. רפורמות אלו נתגלו כהרות אסון ברוב מדינות אלו. בעשור האחרון, מספר מדינות מערביות כמו איסלנד, אירלנד, ולטביה, אמצו גם הן את הדוקטרינה הניאו-ליברלית, בתוצאות קטסטרופליות.

     

    רק לפני שנה היה ברור כי שנים של ניאו-ליברליזם הביאו להתרסקות הכלכלה האמריקאית והכלכלות במספר ארצות באירופה. אלן גרינספן, אחד התומכים

    העיקריים של הניאוליברליזם במשך שנים רבות, אמר ב- 2008, לוועדה של הקונגרס, כי "המבנה האינטלקטואלי כולו התמוטט - The whole intellectual edifice collapsed". שנים של הסרת הפיקוח, ספקולציות בעיקר בנדל"ן, וחוסר ההשקעה בכלכלה הריאלית הטביעו מדינות כמו ארה"ב, בריטניה, איסלנד, אירלנד, פורטוגל, ספרד, והארצות הבלטיות במשבר עמוק, והותירו אותן עם חובות עתק, אי-שוויון עולה, וביקוש צרכני קטן.

     

    למרות זאת, מסתבר עכשיו שקובעי המדיניות הניאוליברלית והעיתונות הפיננסית ממשיכים בדרכם, במדיניות המשרתת בעיקר את האליטות Self Serving Ideology. השיטה שלפיה המדינות הנושות של האיחוד האירופי והבנקים רוצים לפתור את המשבר, למעשה רק את משבר החוב, הוא 'פיחות פנימי', שכר נמוך, הקטנת ההוצאה הציבורית והורדת רמת החיים כדי לאפשר לשלם את החוב לבנקים הנושים.

     

    זוהי דוקטרינת הצנע הישנה של קרן המטבע הבינלאומית, שנכשלה בעולם המתפתח ובארצות אמריקה הדרומית, וכעת היא חוזרת. נראה שמדיניות האיחוד האירופי היא שהאזרחים מקבלי השכר והחוסכים לפנסיה, ידרדרו לעוני כדי להציל את הבנקים מהמשכנתאות הגרועות ומהלוואות אחרות שהם נתנו, ושלא ניתן להחזירן. לטביה נקטה בדרך זו ומדיניות הצנע הלטבית הנוכחית, מוצגת כמודל לאימוץ עבור מדינות אחרות. כדאי לכן לתאר מדיניות זו ותוצאותיה:

     

    מאז התמוטטות ברית המועצות הנהיגו ממשלות לטביה מדיניות ניאוליברלית אדוקה לפי 'כללי' קונצנזוס וושינגטון של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. בין השאר: הפרטה, הסרת פיקוח (דה-רגולציה), סחר חופשי כולל תנועות הון חופשיות, והבטחת זכות קניין (מינימום מיסים על רכוש). בלטביה הונהג שיעור מס הכנסה אחיד, הופרטו כל החברות הממשלתיות, והנדל"ן שבבעלות הממשלה.

     

    במקביל, בוטלו החוקים המגינים על העובדים, כך שניתן לפטר עובדים בקלות עם פיצויי פיטורים נמוכים. בתחילה הכלכלה הלטבית גדלה בקצב מסחרר. אבל הצמיחה נבעה בעיקרה מזרימת הון זר למדינה, ששימש ברובו למימון ספקולציות נדל"ן, רכישות מהפרטה, ולהגדלת הצריכה.

     

    עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הכול התהפך, לטביה סבלה מהתמוטטות כלכלית העמוקה ביותר באירופה ב-2008 ו -2009, קריסה של 25% בצמיחה, צניחה במחירי הנדל"ן, אבטלה גבוהה מתמשכת, שכתוצאה ממנה כרבע מהאוכלוסייה הפכו לעניים מאוד, והממשלה והאזרחים נותרו ללא יכולת להחזיר את חובותיהם העצומים. הכלכלה הלטבית תראה צמיחה מזערית השנה (2011), שתלווה באבטלה דו ספרתית.


    "הטראומה של לטביה עוברת אידיאליזציה על-ידי העיתונות הפיננסית"

     

    בניסיון למצוא פיתרון, הממשלה השמרנית הלטבית פנתה לקרן המטבע ולבנק העולמי, בבקשה לקבלת סיוע חירום. אלו דרשו כתנאי לקבלת הסיוע, תכנית הבראה כלכלית, שבמהותה היא המשך ואף החמרת הצעדים שהביאו למשבר. התפישה היא שהחוב הלאומי חייב להיחתך בכל מחיר, ע"י קיצוץ בתקציבי המשרדים, כולל פיטורים בהיקף נרחב, קיצוץ מסיבי במשכורות ובפנסיות והעלאת המס על הצריכה.

     

    'הנס הכלכלי'

    ביוני 2009 אימצה הממשלה הלטבית מדיניות צנע (austerity), שעיקרה קיצוץ מסיבי במשכורות העובדים, בחינוך, בבריאות ובשאר התשתיות החברתיות הבסיסיות, והעלאת המע"מ והמיסים העקיפים. בין השאר הוחלט על קיצוץ כללי של 20% בשכר העובדים במגזר הציבורי, בנוסף לירידה של 15% שאושרה בתחילת השנה, שכר המורים ירד (לטענתם) ב- 40% עד 50%, שכר המינימום הוקטן ב-20%. כמו כן הוחלט על הפחתה כללית של 40% בהוצאות אחרות, הפחתה של 10% בקצבאות הזקנה, הפחתה של 70% בפנסיה של גמלאים עובדים, הקטנה של 30% במנגנון המדינה, והקטנת משכורות חברי פרלמנט ושרים. בנוסף הועלו מיסים על הימורים, מע"מ ומיסים עקיפים אחרים, והוגדלו תשלומי הדיבידנדים למדינה מחברות בבעלותה. כל הצעדים האלו ננקטו במטרה להקטין את הגרעון בתקציב מ- 12% מהתמ"ג ל- 3% מהתמ"ג ב-2012.

     

    התוצאות לא אחרו לבוא. מדיניות הצנע הניאו-ליברלית בלטביה הביאה לעוני נרחב, לרמות אי השוויון גבוהות, ויצרה הפסד דמוגרפי העולה על הגירושים של סטלין מ-1940. ככל שהקיצוצים שהממשלה עשתה בחינוך, בבריאות ובשאר התשתיות החברתיות הבסיסיות, מאיימים לערער את ההתפתחות לטווח ארוך, כך צעירים לטבים מעדיפים להגר ולא להישאר ולסבול במשק ללא משרות, ועם חובות עתק.

     

    הקיצוצים שהביאו לעוני עמוק בלטביה, גרמו לעזיבת אוכלוסיה בממדים תנ"כיים אל מחוץ למדינה. מעל 12% מכלל האוכלוסייה, ואחוז גדול יותר מכוח העבודה שלה, עובד עכשיו בחו"ל. יתר על כן, המהגרים השאירו ילדים רבים עם קרובי משפחה או לדאוג לעצמם, וחוקרים דמוגרפים תוהים כיצד מדינה קטנה כמו לטביה תוכל לשרוד.

     

    למרות התוצאות הכלכליות והחברתיות ההרסניות האלו, הטראומה של לטביה עוברת אידיאליזציה על-ידי העיתונות הפיננסית, ופוליטיקאים ניאוליברלים המבקשים לכפות מדיניות צנע על הכלכלות שלהם. לפני המשבר העולמי של 2008, פרשנים כלכליים וחסידי הניאוליברליזם הציגו את ה'נמרים הבלטיים' (כמו גם את איסלנד ואירלנד) כחוד החנית של כלכלת השוק החופשי של אירופה החדשה.

     

    לאלו שהתייחסו בביקורת ל'נס הכלכלי' הזה, שהיה בנוי על הלוואות במטבע זר למימון ספקולציות נדלן ורכישות מהפרטה, התייחסו כרואי שחורות, כאומרי לאו (naysayers). אותם הפרשנים הכלכליים והניאוליברלים דאז, מציגים עכשיו את מדיניות הצנע הלטבית הנוכחית כמודל לאימוץ עבור מדינות אחרות.

     

    שיעור הצמיחה הצפוי של 3.3% בלטביה עבור 2011 מוצג כעדות להצלחה, כי מודל הצנע שלה ייצב את משבר החובות הרעים שלה, ואת הגרעון המסחרי הכרוני שמומן על ידי הלוואות במטבע זר. אבל בהתחשב בצניחה של 25% בתוצר במהלך השנתיים של משבר, ידרשו הרבה שנות צמיחה בשיעור זה כדי לחזור להיקף כלכלת לטביה ב-2007. האם קפיצת 'חתול מת' זו משכנעת מספיק כך שמדינות אחרות באיחוד האירופי יפעילו מדיניות צנע דומה?

     

    מערכת הבנקים והעיתונות הפיננסית דורשים מממשלות יוון, אירלנד ועכשיו גם מספרד להיות כמו לטביה, ולהקריב את הכלכלות שלהן כדי לשלם את החובות שצברו במהלך הבועה הפיננסית. אלא שמדינות אלו יכולות לעשות זאת רק תוך סיכון של התמוטטות כלכלית, פוליטית, ודמוגרפית, שתחמיר עוד יותר את מצבן. דרישה זו, לצנע ול'פיחות פנימי' תואמת את האינטרסים של הבנקאים הרוצים למנוע שמיטת החוב הפרטי והציבורי, בתקווה כי הצנע יביא להתאוששות כלכלית. אבל המודל של לטביה אינו ניתן לשכפול בכל מקום.

     

    מרבית הלטבים מצאו את דרך הקלה לצאת מהמשבר - פשוט להגר. תופעה דומה מתרחשת עתה גם באירלנד. האפשרות של הגירה אינה ריאלית למדינות אירופאיות אחרות עם חובות גדולים, ועם אוכלוסיות הגדולות בהרבה מ-2.3 מיליון האנשים של לטביה. מדינות אלו לא יוכלו למצוא מקומות שיקלטו לעבודה את האזרחים המובטלים שלהם, שמספרם הולך וגדל כתוצאה מתוכניות הצנע הפיננסי החדשות. לפיכך הן לא תוכלנה לשכפל את המודל הלטבי.

     

    מאין יבוא הכסף לתשלום החובות?

    השאלה היא אם יוון, אירלנד ואולי גם ספרד ופורטוגל מבינות בדיוק מה שהו מתבקשות לחקות? כמה 'תרופה לטבית' מדינות אלו ידרשו לקחת. אם הכלכלות שלהן יתכווצו והתעסוקה תצלול, לאן יהגרו האזרחים שלהן לעבודה? מאין יבוא הכסף לתשלום החובות?

     

    ה'מודל' הלטבי משמש ותואם את האינטרסים של מספר גורמים חזקים. העיתונות הפיננסית אוהבת את האגדה ש"השווקים מתקנים את עצמם" ואת הרעיון כי צנע מביא לשגשוג. הבנק המרכזי של לטביה (שגם קרן המטבע הביעה דאגה מהקשיחות הניאוליברלית שלו), רוצה לפטור עצמו ממדיניות שהטילה סבל עצום על העם הלטבי.

     

    חסידי הניאו-ליברליזם בוושינגטון ובאיחוד האירופי משתמשים במודל הלטבי, כאיל ניגוח נגד מדיניות ההוצאות הקיינסיאנית ודגם אירופה החברתית והסוציאל דמוקרטית. הם רוצים שמדינות נוספות יאמצו את הגרסה של לטביה למדיניות 'הדלת הפתוחה' בסין בתקופה הקולוניאלית, בשילוב עם מערכת רווחה מתקופת דיקנס.

     

    הטענה שלהם היא שהנפילה החופשית הכלכלית של לטביה הפסיקה לבסוף, וכי ההתאוששות, גם אם שברירית ומאוד קטנה, נמצאת בעיצומה. אבן הבוחן כיום היא הפתיחות הכלכלית – סחר חופשי. בלטביה יש כיום פתיחות ללא גבולות, לכן היא נחשבת ל'הצלחה כלכלית' ולא משנה כמה טוב או רע הכלכלה שלה משרתת את האזרחים שלה.

     

    מעבר לסבל והטרגדיה האנושית שיתרבו בעקבות אסטרטגית הצנע המוצעת, היא הרסנית מבחינה כלכלית. היא תביא לסחרור יורד בביקושים, ותמשוך את האיחוד האירופי כולו למיתון. מה שדרוש הוא איפוס מחדש (reset) של הפילוסופיה הכלכלית והפיסקאלית של האיחוד האירופי. ההלוואות הבנקאיות ניפחו בועות הנדל"ן ומימנו רכישת והעברת נכסים, אבל לא נוצר הון מוחשי חדש שיאפשר למשקי המדינות החייבות לשלם עבור היבוא שלהם.

     

    כיצד אירופה תטפל במשבר זה, עשוי לקבוע באם ההיסטוריה שלה תלך בנתיב של שגשוג הדדי, או בדרך הצנע של הידרדרות שעשתה את מתכנני הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, לא רצויים במדינות רבות.

     


     

    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
    • לכל השיעורים לחצו כאן.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים