לא רוצה לגמור כמו אמא שלה, בודדה בזוגיות

יש לי חברה שבאמת יקרה לליבי. רווקה, בת 40 וקצת, גרה בדירה שכורה במרכז הארץ. היא נראית טוב, חכמה ומתוקה להפליא. היא אמרה לי לא מזמן שהיא בטוח לא תגמור כמו אמא שלה: גרושה פעם אחת, עכשיו נשואה שוב, כבר 20 שנה עם אותו בחור, בקשר שהוא אמנם יציב, אבל כבר מזמן לא רומנטי.

• הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet
• בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
  

זכרון הפרידה של הוריה כל כך קשה לה, שהיא החליטה כנראה לוודא שלעולם לא תחזור על צעדיה של אמה, כשהדרך הבטוחה ביותר לדאוג לכך היא פשוט לא להיכנס לקשר רגשי עם אף גבר בעולם. אף אחד מהם לא מספיק חכם ויפה, ואם קורה המקרה ומזדמן אחד שכן, אז הוא בטח לא מספיק בריא, או סתם קצת מוזר.

היא אומרת לעצמה שכן היה גבר משמעותי אחד בחייה. אני אומרת לכם, שהוא קרה לפני עשור, למשך חודשיים וחצי, וגר בסוף העולם. כשאני מדברת על כרוניקה של בדידות בשמלת כלה, היא אומרת שזה לא קשור ועוברת לדבר על הגדלת חזה שהיא רוצה לעשות, או מספרת שנפגעה מיותר מדי בחורים. אני אישית לא זוכרת בחור שהיה משמעותי מספיק כדי להגיע למצב בו הוא יכול לפגוע באמת.

היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תגיע למצב של אמה, כבולה לגברים שלא מתאימים לה. בינתיים, עד שיגיע האחד הנכון, היא מסתפקת בכל מיני גברים תל אביביים (יכול להיות שחלקם מהרצליה או מירושלים) שיעבירו לה את הלילה ויגרמו לה להרגיש שהיא "האחת", לערב אחד, ולפעמים שניים.

היא יודעת שמה שמסב לאמא שלה אושר זה המשפחה

יכול להיות שבדרך הם נשבים בקסמיה, אבל זה לא יעזור להם, כי היא נחושה לא להיות כמו אמא שלה, ובשביל זה חייבים לוודא שאף אחד לא יהיה מושלם מספיק. ואם הוא אולי כזה, אז היא כנראה לא מושלמת מספיק בשבילו. כך היא נדלקת כל פעם מחדש דווקא על סטודנט בן 20, או על זר שמסתובב לו בעולם והחודש נמצא בישראל. אין דבר נוח יותר מלהתאהב בבלתי מושג.

שאלתי אותה לא מזמן אם אמא שלה מאושרת, לדעתה. בהתחלה היא ענתה "בטח שלא", ואחר כך אמרה לי: "בעצם לא יודעת, יחסית לנשים אחרות בגילה היא דווקא נראית לי במצב לא רע בכלל, מחייכת, מטיילת, ויש אותנו גם, המשפחה".

לאמא שלה יש שלושה ילדים, ואני מכירה את כולם היטב. שלושתם מקסימים וחכמים, כולם מבקרים לעיתים, מתקשרים, דואגים לאמא שלהם. היא גם סבתא לארבעה נכדים, מתוקים להפליא, שמגיעים לביקור ונותנים להם סוכריות ומכוניות צעצוע והם צועקים "סבתא, אל תלכי, אנחנו אוהבים אותך".

שאלתי את חברתי מה לדעתה הדבר שהכי מסב אושר לאמה. בהתחלה אמרה לי "לצאת לבלות עם חברות, אלא מה?" ואז הוסיפה "בעצם נראה לי שהילדים והנכדים, ובכלל המשפחה". בכל זאת, כעבור עשר דקות חזרנו שוב לאותה מנטרה קבועה: "מסכנה אמא שלי, אני בחיים לא אגמור כמוה".

אנחנו מרחיקים את עצמנו ממה שאנחנו באמת רוצים

כן, אמא שלה שוב בתוך קשר זוגי שנקלע למשבר. היא מכבסת, מנקה ומבשלת, לגבר שמכבד אותה ודואג לה, הם אוכלים יחד ארוחת ערב, מדברים על אירועי היום ועל איזו מילה חדשה אמר הנכד. אבל נראה שהיא כבר לא ממש מתה עליו יותר, והרומנטיקה לא כמו פעם. "ספק אם הם ישנים יחד", לחשה לי, "אבל הם כנראה כבר לא ייפרדו. שניהם מבוגרים מדי בשביל זה".

שאלתי אם לה, לעומת זאת, יש רומנטיקה בחיים, האם יש לה מישהו שאוהב ומחבק אותה בלילות? האם היא מרגישה נאהבת, כמו שהיתה נורא רוצה עבור אמה, והאם היא מאושרת מחייה שלה. כך אני מנסה לחתור לעבר התהייה העיקרית, האם היא באמת מצליחה לא להגיע למצב אותו היא מייחסת לאמא שלה?

אם למישהו היה ספק, זה אמנם סיפור אמיתי, אבל לאו דווקא על בדידות, על רווקות, או על "תסביך אמא". זהו סיפור על כל אחד מאיתנו, מי יותר ומי פחות, שאוחזים חזק באיזו החלטה

אסטרטגית בחיינו, ולא מרפים. אנחנו בונים חומות ומבצרים שיגנו עלינו מפני כל מי שעלול להפר את ההחלטה הזו.

כל כך חזק אנו אוחזים במטרה, שלפעמים אנחנו שוכחים, או לא שמים לב שהיא מרחיקה אותנו ממטרות אחרות, או ליתר דיוק - יוצרת את התגובה ההפוכה מזו שלשמה הושמה מלכתחילה: להסב לנו אושר, שמחה, אהבה, נחת וידידות.

כל אחד צריך לבדוק איזה דבר יקר הוא אולי איבד בדרך להגנה חסרת הפשרות על ההחלטות שקיבל.