שתף קטע נבחר

ועם הפגמים של עצמנו, אנחנו מוכנים לחיות?

הקושי הרב במציאת זוגיות, ובעיקר בשמירה עליה לאורך זמן לא טמון בקושי להסתגל לפגמים של האחר, אלא דווקא בקושי להסתגל לפגמים של עצמך. כשאתה חי בזוג אתה פוגש, בהכרח, את עצמך, ולא תמיד ברגעים הכי יפים שלך

גיגה שאלה אותנו אתמול האם אנחנו מוכנים לחיות עם הפגמים של האחר? היא ציטטה את אליזבת גילברט, מחברת הספר "להתחתן", שאומרת ש"השאלה החשובה היא לא אם אתה אוהב את הדברים הטובים בבן זוגך, זו הרי לא חכמה גדולה, אלא אם אתה מוכן לחיות עם הפגמים שלו". מכאן, גיגה מגיעה למסקנה שצריך ונכון לעשות פשרות, ומי שיצליח להחזיק קשר, הוא מי שילמד להסתגל לחסרונות והפגמים של האחר.

 

 

אנחנו רוצים להציע גישה אחרת, שלא חייבת לעמוד בסתירה לעמדה של גיגה, אבל מאירה באור אחר את ההצלחה הזוגית. גישה משלימה, אם תרצו. אנחנו טוענים שהקושי הרב במציאת זוגיות, ובעיקר בשמירה עליה לאורך זמן, לא טמון בקושי לחיות עם הפגמים של האחר – אלא דווקא עם הפגמים שלך.

 

מראה מגדילה ולא סימפטית

החיים בזוג הם מראה. אבל לא סתם מראה, אלא מהמראות האלה של האיפור, שמגדילות ומדגישות את הפנים - מראה מוארת שמראה לך בחריפות מי אתה, מי אתה לא, איפה הקצוות שלך, איפה הקוצים, איפה הפצעים והצלקות שאתה מביא אל הקשר, איפה נקודות התורפה ואיפה נקודות השבר... מראה לא סימפטית.

 

כשאתה חי בזוג אתה פוגש, בהכרח, את עצמך. ולא תמיד ברגעים הכי יפים שלך. כל עוד חיית לבד, ישנת באלכסון, ניקית את הבית מתי שרצית, התחזרת עם עצמך כשהיה לך נוח, הזנחת את עצמך כשאחרים לא ראו – יכולת לשמור על רווח בטוח בין המציאות הפנימית, זו שבנפש שלך, שלפעמים משתקפת גם בחדר האמבטיה שלך - לבין המציאות החיצונית, זו שרואים האחרים, שפוגשים אותך לבוש, מסורק ומגולח למשעי. כשאתה חי בזוג כבר אין את הפריבילגיה הזו. בת הזוג שלך רואה לך הכל. והיא יודעת. יש מרחב קטן ביותר להצגות, והוא הולך ומצטמצם ככל שהקשר מתהדק ונמצאים יותר ויותר ביחד.

 

מספרת רונית*, שנשואה לחיים כבר 20 שנה: "אף אחד בחוץ, מלבד בעלי והילדים, לא יודע איזו מפלצת אני יכולה להיות לפעמים. אם היו מתארים למישהו את ההתנהגות שלי בבית, כשאני כועסת ומאבדת את העשתונות, הוא בחיים לא היה מאמין שזו אני. אבל יש סוג של כעס, חימה ועצבנות שרק בעלי והילדים מוציאים ממני, ורק הם מכירים. לפעמים אני שונאת את עצמי איתם. הייתי רוצה לחשוב שאני האמיתית היא זו שמסתובבת ברחובות, פוגשת אנשים, מכרים, משפחה... אבל אי אפשר להכחיש שזו שחיה שם בבית אמיתית לא פחות. אולי אפילו יותר. היא פשוט מוסתרת היטב בין קירות הבית שלי. קירות הבושה".

 

"אני הופך גועלי וקטנוני. אני שונא את עצמי ככה"

מספר רונן, רווק בן 39: "אף אחד לא יכול לתאר לעצמו כמה אני קנאי בקשר. מבחוץ אני נראה לכולם בחור זורם, פתוח, כייפי וקליל. ובאמת רוב הזמן אני כזה. הכי ליברלי בדעותיי. הכי חופשי. עד שאני נכנס ברצינות לקשר. פתאום אני מפסיק להכיר את עצמי. אני הופך קנאי ורכושן כמו שייח ערבי. אני מסוגל לעשות דברים שמביישים אותי לגמרי, כמו לחטט לה בטלפונים, לבלוש אחריה בשעות העבודה, לשאול שאלות פולשניות, ולהרגיש כל רגע על המשמר. אני הופך גועלי וקטנוני. אני שונא את עצמי ככה. ולא חשוב כמה אנסה להסתיר את זה – זה ייצא איכשהו בסוף, ועוד לא נולדה זו שתסבול אותי כזה. אני בטוח שיש גברים קנאים, ונשים שמסתדרות איתם מצוין, ואולי אפילו שמחות מזה. אבל אצלי, דווקא בגלל שאני כל כך שונה ואחר מבחוץ, הפער הוא בלתי נסבל ולא מתקבל אף פעם".

 

רוית, רווקה בת 35, אומרת: "מבחוץ אני נראית האשה הכי חזקה ובטוחה בעולם. תמיד יש לי דעה, בכל נושא בעולם, תמיד עצה טובה לאחרים, ומובן שלא במקרה בחרתי במקצוע טיפולי. אני מודעת, רואה את המורכבות בכל מצב, מבינה את כל השיקולים במהירות, מבינה מה יהיה הפתרון הנכון, ולא במקרה אני יודעת מצוין לעזור לכל האחרים, חברים, מטופלים ובני משפחה. אבל כשזה מגיע לזוגיות, אני ממש תינוקת מבוהלת. אני נתקפת חרדות עמוקות כל כך, כשמישהו נכנס לי ללב ולחיים, והתנהגותי הופכת מתכתית ומלאכותית. כל הספונטניות, הזרימה, הכייפיות שלי הולכת לאיבוד. וגם כל המודעות והתבונה. אני מרגישה כמו סמרטוט, מתרסקת לריצפה עם כל מילה לא מתאימה, או סמס שלא מגיע בזמן, ועסוקה בניתוח אינסופי של כל מילה ותנועה שהוא אמר או עשה או לא אמר ולא עשה. מרוב פחד אני נסגרת. מרוב פחד אני אחרת מעצמי. פעם אחר פעם זה מבריח את הגברים, כי פשוט אין להם שום צ'אנס להכיר אותי. כשהם לידי - אני האמיתית נעלמת".

 

מאחורי הקלישאה הידועה "כדי לקבל אחרים אתה צריך לקבל קודם כל את עצמך" עומדת אמת פסיכולוגית עמוקה. לא תוכל להכניס לחיים שלך אדם אחר, שיתקרב אליך, יראה אותך ויכיר אותך באמת – אם אתה לא מוכן לקבל את כל אותם חלקים מחוספסים, גסים, מכוערים, ילדותיים, מעצבנים ופחות נעימים שבתוך עצמך.

 

כעסים עצומים, קינאה מכאיבה, חרדות מטריפות, ביטחון עצמי ירוד, ועוד שדים דומים ואחרים – מקננים בתוך כולם. אבל יש כאלה שממש לא רוצים, לא מוכנים, ואולי גם לא מסוגלים להתמודד עם עובדת היותם שם בפנים, בתוכם. קשה להם להודות בהימצאות הרגשות הקשים האלה, הם מתביישים כשזה "בורח" להם, ופעם אחר פעם מאבדים את הסיכוי לזוגיות בגללם.

  

אז אולי גיגה צודקת, ואנחנו צריכים ללמוד להתפשר ולהסתגל לחסרונות כדי להיות מסוגלים להישאר בקשר – אבל השאלה להתפשר על מה. או יותר נכון על מי. אולי, כדי להצליח להיכנס לקשר ולהישאר בו, צריך להסכים להסתגל לחסרונות... של עצמנו.

 

  • יעל דורון וגילי בר, מכון זוגות

 


 

*כל השמות בדויים
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"מבחוץ אני נראית האשה הכי חזקה ובטוחה בעולם"
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים