יומן מסע בקהיר: "איש עם נונצ'קו מנופף לשלום"

יום שישי, מחסום דרכים מאולתר בשכונת זמאלק, קהיר.

אנו נעצרים במחסום מאולתר עשוי מתמרורי דרך שנעקרו ממקומם וגדרות שנתלשו. מולנו ניצבים אזרחים מצרים, כל אחד מהם אוחז בכלי נשק מאולתר אחר. האחד באלת בייסבול, השני במוט גולף, שלישי בנונצ'קו והרביעי אוחז בגרזן. הם מסתכלים עלינו ואנחנו עליהם.

מצרים על סף הפיכה - כל הדיווחים והתמונות - בעמוד מיוחד

• מצרים: הצבא הודף תומכי מובארק מכיכר תחריר
• בעקבות מובארק: נשיא תימן לא יאריך את כהונתו
• כיכר המדינה. תחריר הפכה למרכז המחאה בקהיר
• עדכונים שוטפים בפייסבוק של ynet
  

בכל סיטואציה אחרת זה יכול היה להיות מפחיד, אבל לא כאן, לא היום. הגברים שעומדים במחסום מחייכים לעברנו, מנופפים בידם ונותנים לנו לעבור. הם לא רוצים לעצור את התיירים כאן, אלא את הבוזזים.

בגלל היעדר כוחות משטרה מסודרים, הם הקימו יחידת אבטחה שכונתית. כל הלילה הם יעמדו על המשמר כדי להגן על בתיהם ורכושם. בינתיים, אנחנו כבר צועדים למלון, עוד רגע מתחיל העוצר.

הדמעות זולגות מעצמן

יומיים קודם לכן, נחתנו בקהיר, קבוצת סטודנטים של בית הספר ללימודי ערבית "דיוואן". בחדשות מדווחים על מהומות במצרים, אבל דברים שרואים מפה, עדיין לא רואים משם. המתח אמנם ניכר באוויר, אבל בשטח לא קורה עדיין דבר.

אנו מתמקמים במלון "פרזינדט" בשכונת זמאלק היוקרתית. אחרי התארגנות קצרה, אנחנו עולים על מונית מרצדס בדרך לארוחת ערב במסעדת "גאד" במרכז קהיר. ריח הפיח של כבישי קהיר נמהל בריח שונה, צורב ומחניק. ברמזור נצמד לחלון המונית נהג קטנוע, שלא מפסיק לדמוע. "מה קרה?", אני משפשף את הערבית שלי, "למה אתה בוכה?". "גז מדמיע", הוא משיב. משב הרוח מאחת הכיכרות הסמוכות הביא עמו אדי גז שרוסס לעבר מפגינים. ברוך הבא למצרים.

מצעד המיליון‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

נהג המונית מתבונן לאחור מהמראה, רואה אותנו מופתעים. "מאיפה אתם?" הוא שואל. "קפריסין", אני משיב מיד, התשובה הזו כבר הוכנה מבעוד מועד. בקהיר כדאי לשמור בסוד את זהותנו האמיתית. "קפריסין? 15 שנה אני נהג מונית ובחיים לא פגשתי קפריסאים". "יא שופיר אל-טכסי", אני פונה לנהג, "אנחנו קפריסאים, מהחלק הדרומי". נראה לי שחמקתי באלגנטיות.

הנהג ממשיך בנסיעה דרך מרכז קהיר, ואנחנו בינתיים מתבוננים מהחלון על רחובות העיר. מספרים שיש הפגנות בעיר, אבל מהדרך שבה אנחנו נוסעים אי אפשר לראות אותן. הדבר היחידי שיכול לרמוז על שמתרחש לא רחוק מכאן, הוא האנשים שהולכים בצד הדרך כשפניהם מכוסים בחולצה או פיסת בד מזדמנת. הגז עדיין באוויר.

מהפירמידות לכיכר א-תחריר

הפירמידות בגיזה מרשימות. חדי העין יבחינו כי באחת הפירמידות, הקצה נוטה להתקלף וליפול, ובקבוצה יש כבר מי שממהר להשתמש במטאפורה כדי לתאר את משטר מובארק. מבעד לפירמידות נשקפת קהיר, מנקודת התצפית הגבוהה ניתן לראות 40 אחוזים מתושביה העניים של הבירה המצרית, ממתינים לשעת הכושר. בסיס הפירמידה איננו יציב, סופו לקרוס.

ריח הפיח מתחלף בריח הגז המדמיע. ירון במצרים

בתום הביקור אנו עולים על מונית בחזרה לשכונת זמאלק. אנשי משטרת התיירות שעצרו עבורנו את המונית רושמים את פרטי הנהג ועוקבים אחריהם לאורך הביקור. בדרך אנחנו חולפים מעל אחד הגשרים המובילים למרכז ופתאום

נעצרים.

מבעד לחלון, אפשר לראות התקהלות של אלפים – נכנסנו לאזור מועד לפורענות. ריח הגז המדמיע נישא באוויר ואחמד הנהג נכנס ללחץ. הוא הרי מוכרח להביא אותנו בשלום למלון ולא רק בגלל מסירותו למקצוע – הפרטים שלו הרי נרשמו זמן קצר קודם לכן והוא לא מחפש צרות, גם אם המשטרה המצרית עסוקה בימים האלה בדברים אחרים. בדרך לא דרך, הוא מצליח לחמוק בסמטאות קהיר מההתקהלויות של המפגינים ומביא אותנו בשלום למלון וגם זוכה לטיפ נדיב.

הסקרנות לא נותנת לנו לחזור לחדר במלון ואנו יוצאים מיד בחזרה לרחובות, שמתמלאים אט אט בהמוני אנשים. בבת אחת משתחרר הקיטור - תהלוכה של עשרות "שבאב" הופכות לקול מחאה עממי של אלפים. נחיל אנשים גודש את הגשר המוביל למלון "רעמסס" במרכז קהיר, ההמון סוחף עמו עוד ועוד אנשים. בשעות האחרונות אף אחד מחברי הקבוצה לא מצליח להתחבר לאינטרנט, כנראה שנותק במכוון. גם הטלפון הנייד שובק חיים בהמשך, רשתות התקשורת נופלות, ככל שההפגנה הופכת גדולה יותר וההמון מכלה זעמו ברכבי המשטרה והשוטרים המואשמים בשחיתות.

אני אוחז במצלמה ומנסה לתעד את מה שקורה. במקום לצלם פריטים היסטוריים מהמוזיאון המצרי, אני מצלם אובייקטים עכשוויים בבירת העולם הערבי, שנדמה שעולה עכשיו באש.

בשבת אנו יוצאים להתאוורר מהעיר ומפליגים בנילוס, בדרך עוצרים לאכול "פטיר" בדבש. על גדות הנילוס אפשר להבחין בווילות ובתי הקיט המפוארים והצבעוניים של האליטה, המסתירות את המציאות הענייה.

סגן הנשיא מובארק‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

כשאנו חוזרים לעיר, השקט של השיט מתחלף בהמולת ההמונים. בניגוד לאתמול, אין היום שוטרים ברחובות, אין דין ואין דיין – אנרכיה. מפגין מצרי מספר שהשוטרים הסירו את מדיהם ולבשו בגדים אזרחיים, מחשש שהמון הזועם יסגור איתם חשבון. את המשטרה מחליפים אזרחים נאמנים לבתיהם ולרכושם, שאוחזים מכל הבא ליד. אנו שומרים בקפדניות על זהותנו "הקפריסאית", אבל האמת היא שלרגע אחד לא אנחנו חשים מאוימים. ההמונים ברחוב סובלניים כלפי הזרים, מאירי פנים ואחראיים.

הנהירה של ההמון לעבר כיכר א-תחריר מזכירה במשהו את נהירת ההמונים ברחובות ישראל ביום העצמאות, אבל העשן הסמיך שעוד אפף את שמי קהיר ממרומי בניין המפלגה השרוף, מזכיר לכולם שאנו עדים לאירוע היסטורי שלא היה כמותו בעבר.

מופע הפירוטכניקה של "יום העצמאות" המשיך במטס מסוקים מעל ראשינו, משט של סירות דייג בנילוס וירי אקראי מנשקים אוטומטיים. קריאות המפגינים "העם והצבא הם יד אחת" מכעיסים עוד יותר את ראשי המשטר, שמזניקים

לאוויר גם מטוסי קרב ורק מחמירים את העוינות של ההמון כלפי משטר מובראק.

תורים ארוכים נרשמים בתחנות הדלק, הרזרבות נגמרות במהרה ואנשים מזדרזים להצטייד בעוד כמויות, לקראת ימים שאיש לא יודע איך יתפתחו.

כל מי שמשוחחים איתו ברחוב המצרי, הוא מתנגד חריף למשטר מובראק. כולם מפגינים שנאה יוקדת לנשיא - כולם חוץ מעובדי המלון, שלא יצאו עדיין לשטח ולא גילו שהמציאות השתנתה.

זה היה אמור להיות טיול תיירותי במצרים, אך זה הפך להיות טיול היסטורי בלב הפיכה. ביום שני אחרי 10 שעות המתנה בשדה התעופה, אנו עולים על המטוס, בחזרה לישראל. האנשים שפגשנו בימים האחרונים אמרו ששלטונו של מובראק היה שלטון מומיות, נטול כוח ליצירת רפורמות. האבטלה והשחיתות הן שהכריעו את השלטון הזה, ולא מטוסי הקרב שבאוויר.

העם המצרי העיר מול עינינו את המומיות הללו מתרדמתן, רק חבל שלא הספקתי לצלם אותן, בביקור שהתבטל במוזיאון הלאומי.

הביא לפרסום: רועי מנדל