לא נעימה, לא חביבה - זועמת. קהיר שלא הכרתם
ההתקוממות במצרים הפכה את קהיר למרכז העולם. בתחילת השבוע ראיתי חיוכי בכיכר א-תחריר, בסופו כבר היו מרדפים, מחסומים - ובעיקר פחד משתק. שליח ynet מתאר ימים של תקווה וייאוש בעיר בת כמעט 2,000 שנה
על תחילת ההפגנות בקהיר שמעתי בדרום סודן. לרגע לא היה לי ספק שקהיר היא כרגע המקום המעניין ביותר בעולם. חברת התעופה "אייר מצרים" הפסיקה את טיסותיה, ורק לאחר סדרה של טיסות מורטות עצבים דרך אדיס אבבה וצנעא, נחתתי בשדה התעופה של קהיר.
מצרים על סף הפיכה - כל הדיווחים והתמונות - בעמוד מיוחד
הנסיעה במונית משדה התעופה עברה דרך כבישים שוממים. הנהג הוציא את תעודותיו בכל מחסום. תחושת בהלה אפפה את העיר, ורק אז התחלתי להבין את עוצמתה של העיר ששותקה.
קהיר היא אחת הערים הצפופות, החיוניות, הנעימות והחביבות בעולם, וזה עוד לפני שמדברים בכלל על הנילוס, הפירמידות, קברים ממלוכים ושוק חאן אל חלילי. אני אוהב את קהיר בת האלף, את העיר העתיקה (פוסטאט) בת כמעט 2,000 שנה. העיר היא חלק מתרבות עתיקה ואנשיה גם מתנהגים כמו עם עתיק ובטוח בעצמו - זורמים לאט ומחייכים כמו הנילוס.
מי ששולט בא-תחריר, שולט בעיר
אך לא קהיר הנוכחית. עכשיו היא נראית כעיר ששותקה באימה, מחכה. הדבר אולי מזכיר את האירועים שהתרחשו במצרים ב-1952 בהפיכה של הקולונלים, הידועה בשם "מהפכת הקצינים החופשיים", אבל עכשיו זה אחרת.
בכיכר המרכזית של העיר, כיכר א-תחריר, החיילים לא כל כך ידעו מה הם עושים שם. המפגינים שהגיעו היו עליזים ובוטחים, והכיכר היתה עדיין צפופה - זכר ל"צעדת המיליון" שנערכה במקום ביום שלישי האחרון. סטודנטים צעירים חייכו ונופפו בשלטים מול בובה של הנשיא חוסני מובארק התלויה על עמוד גבוה. קבוצות קבוצות הם הגיעו לכיכר. בכניסה אליה עמדו הבודקים, שווידאו שאיש לא מכניס למקום נשק. חיפשתי את המארגן. לא היה מארגן.
חשבתי על מה שאמר לי אחד מתומכי מובארק, לפיו האנשים שמגיעים לכיכר הם סטודנטים מובטלים ויש להם זמן לעשות צרות. ואז הסתכלתי על ההמון.
"והעבודה?", שאלתי את אחד האנשים. "חופש", הוא השיב. "אני וכל הילדים שלי הגענו לכאן ממנצורה, בה מפגינים עוד מיליון בני אדם".
הטלוויזיה נותרה מדורת השבט היחידה
המצרים הם עם שקט, סבלן, מוכן לקבל כמעט הכול. כיכר א-תחריר מראה שיש כאן משהו מתחת לפני השטח, משהו עצום. ככה בטח נראתה ברצלונה בימים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד.פה ושם נערכו תפילות בצל הטנקים. החנויות מסביב היו סגורות, והעיר החביבה, המרופטת והצפופה ביום חול, שנעים לשבת בה על ספל תה ולהביט לכיוון המוזיאון, הפכה לעיר בתוך עיר.
"אם כל ההפגנות". צעדת המיליון בכיכר א-תחריר בקהיר (צילום: AP)
ואז הגיע נאומו של הנשיא, ותחילתו של עוד שינוי. מצרים החליטה לשבור את המפגינים בנשק שלהם - במפגינים נגדיים. מובארק, פוליטיקאי ותיק שלא מוותר, דיבר ישר אל ההמון, ותוך זמן קצר החלו תומכיו לשטוף את הכיכר, ולהילחם על השליטה בה מול מתנגדי המשטר. האם תומכיו גויסו? האם מילאו את השורות אחרי הנאום הסנטימנטלי של מובארק?
תומכי מובארק סיפרו כי המפגינים בכיכר ממומנים על ידי מנהיג האופוזיציה ואחד מיריביו הפוליטיים הגדולים היותר, מוחמד אל-בראדעי. אולם, הם גם אמרו שזו ה"מהפכה של אל ג'זירה".
יש אנשים שחושבים שמהפכות נעשות על ידי גורמים דוגמת אתר ההדלפות "ויקיליקס". זוהי שטות כמובן. מהפכות נעשות על ידי אנשים. אמצעי התקשורת והטכנולוגיה רק מאיצים אותן ומסיבה זו ניתק השלטון המצרי את האינטרנט והפיל את רשת הסלולר ברגעיה הראשונים של ההתקוממות העממית. רק את הטלוויזיה השאיר, כדי שתמלא את תפקיד מדורת השבט. זה עשרות שנים שמדיום זה ממלא תפקיד דומה בשירות כל משטר שרוצה לרתק אליו את אזרחיו.
כשחזרתי לכיכר א-תחריר הגיע נחיל האנשים. המחנות הניצים, תומכי מובארק מול מתנגדיו, נצמדו אחד לשני והחלו שואגים. "זה ייגמר רע, ברח מכאן". אמר לי מצרי אחד שעמד לידי.
הפיכה מתחת לחלון בית המלון
חזרתי למלון, ושמעתי דיווחים על כך שהצבא עוצר עיתונאים כדי לשים סוף לסיקור התקשורתי של הנעשה במדינה בימים האחרונים. ייתכן כי מדובר בצעד הכנה לקראת מהלך אלים בדמות חיסול ההפגנות.
ההפגנות הגיעו עד אליי. אפילו לא הייתי צריך לצאת מהחלון, המהומה התרחשה מתחת לאפי. אבנים הושלכו, אנשים רדפו אחד אחר השני ומחסומי פח הוצבו כדי לבלום את האבנים המושלכות. האינטרנט מת. אין ספק שמישהו כאן מנהל מלחמה בתקשורת. בצדק. המשטר נאבק על חייו, וכל עוד המידע זורם החוצה - מפגיני א-תחריר מתחזקים ומחזיקים מעמד. לכן מנסה המשטר לבודד אותם מהעולם - וממידע.
כוחות הצבא שקודם תפסו עמדות מתחת לגשר ה-6 באוקטובר, הפקירו באמצע השבוע את הזירה לצדדים הניצים - תומכי מובארק נגד מי שדורש להחליף את השלטון.
ישראל זה כאן
אין ספק שבמצרים שולט עכשיו נשיא מודאג. המדינה מעולם לא ראתה מחזות מסוג זה - לא במאה הקודמת וודאי שלא במאה הנוכחית.
הבטתי במי נהר הנילוס. מי זוכר כעת את תוצאות משאל העם לעצמאותה של דרום סודן או את הפלסטינים? נוצר כאן עם מצרי חדש, עם נחוש שיודע מה הוא רוצה, וכל מילותיו נאמרות על גבי השלטים: "לך!", "ברח!", "לך לישראל!", "רוצים שינוי!".
אולי הערב יהיה כאן כבר משהו אחר. הכל נזיל פה, מהיר. המצב מרגיש כמו משבר. פתאום, החיים במצרים די מזכירים את מהומת החיים של ישראל. החדשות רודפות אחריך לכל מקום. העיתונות לא מרפה ממך. לישראל זה אולי מתאים, למצרים - ממש לא.
לפנייה לכתב/ת 
