שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לא צריך במה אדירה בשביל לעוף"

    מיכאל קרמנקו, מעצב הבית של תיאטרון גשר, חתום על ההפקה החדשה "סונטת קרויצר" אבל עובד גם בהפקות ענק של ריטה, מיומנה ושרית חדד. "יש במופעים האלה מטען שאיתו אני בא עשיר יותר לתיאטרון", הוא אומר

    העולמות שמיכאל קרמנקו בונה עשויים מחומרים של חלום. פיסות של רעיונות, שמתגבשים לחומר מאחורי הקלעים, בתוך סדנאות היצירה של תיאטרון גשר, במופעים כמו "One" של ריטה, או "מומנטום" של מיומנה. כשהמסך נפתח, הם הופכים לזיכרון שנחרת בראשם של הצופים. בכל פעם, הוא מפתיע מחדש. בכל פעם, הוא מאפשר לקהל להאמין לשקר התיאטרון ולהישבות בו.  

     

    "כשאני שומע מישהו שאומר 'לא אהבתי את ההצגה, אבל התפאורה יפהפייה', אני חושב שנכשלתי", הוא אומר, "הרי זו לא תערוכה, שאני מציב על הבמה. מטרת התפאורה לשרת את ההצגה, היא חלק אינטגרלי ובמידה מסוימת דמות בתוכה. אם הקהל אוהב פרט בהצגה ופרט אחר לא, משהו בחיבור בין הדברים לא עובד. זה יכול להיות שהתפאורה משתלטת מדי ואז, זה כמו לשים מול שחקן אישה ערומה. לא חשוב כמה השחקן מוכשר, אף אחד לא ישים אליו לב".

     

    במילים אחרות, קרמנקו, מעצב הבית של תיאטרון גשר ואחד ממעצבי הבמה המובילים בישראל, מאמין שכל ניסיון להפריד בין האלמנטים של ההצגה, ובכלל זה תפאורה, אינו טבעי. "זה גוף אחד", הוא אומר, "אי אפשר להפריד בין חלקיו".


    "One" של ריטה. הפקת ענק שעיצב קרמנקו (צילום: תומריקו)

     

    לא סובל את תפיסת 'איקאה'

    קרמנקו עלה לישראל ב-1995. שלוש שנים אחר כך התחיל לעבוד בגשר. משנת 2002 הוא מעצב הבית של התיאטרון. אל עיצוב הבמה נקלע במקרה. ברוסיה הוא בכלל עסק בביולוגיה. "זה נכון שהגעתי לתיאטרון מעולמות אחרים לגמרי, אבל גם כל מה שעשיתי קודם, היה להתגלגל מנקודה לנקודה", אומר קרמנקו, "העובדה שהייתי קודם במקומות שונים, עוזרת לי ומעשירה אותי. אני כמו כדור שלג שמתגלגל וסוחב איתו הרבה מאוד דברים בדרך. התיאטרון הוא אחת התחנות בהן אני עובר. זו לא התחנה הסופית".

     

    את לימודי עיצוב הבמה החל באופן רשמי באוניברסיטת תל אביב אבל לבית הספר האמיתי, שבו למד להגדרתו את כל מה שהוא יודע, קוראים יבגני מיכאילביץ אריה. לפני שבחר למסד את הקשר עם עיצוב התפאורה, עבד לפרנסתו כתאורן בתיאטרון. "זו היתה פרנסה", הוא אומר, "הייתי צריך להתקיים, ולשחק אני לא יכול כי אין לי כישרון, יש לי פחד במה ואני מיזנטרופ. מה שנשאר זה עיצוב במה".

     

    את הלימודים בחוג לתיאטרון זנח במהירות. "מה שהיה לי בראש כשנרשמתי ללימודים ומה שקיבלתי בפועל, היה שונה בתכלית. כשאני חשבתי 'עיצוב במה', התכוונתי למשהו אחד ומה שראיתי סביבי היה אחר לגמרי". היחס שלו ללימודי העיצוב אמביוולנטי – מצד אחד, הוא מכיר בחשיבותם. מנגד, תוכניות הלימודים בישראל ברובן לוקות בחסר. "אין קשר בין עיצוב פנים לעיצוב במה", הוא אומר. "הוא לכל היותר כלי עבודה בקופסת הכלים. עיצוב חלל בימתי הוא מקצוע שקיים כמעט 3000 שנה, תנו לו כבוד. אני לא יכול לסבול את תפיסת 'איקאה' שפשוט ממלאת חדרים. בשבילי לעצב במה זה כמו לעבוד עם דמות, רק שהיא לא מדברת ואין לה רגליים או ידיים".


    "יאקיש ופופצ'ה". איך צריך לעשות חנוך לוין (צילום: גדי דגון)

     

    לדמויות כתובות במחזה יש בדרך כלל סוד, הן מקפלות הפתעה, מתמודדות עם קונפליקט. זה קיים גם לגבי תפאורה?

     

    "הבמאי בוחר את הקונפליקט במחזה. זה תמיד דיאלוג בין במאי למעצב תפאורה. אני לא יודע לענות על השאלה מי בדיאלוג הזה מתחיל את התהליך היצירתי. אני יכול לומר שבתיאטרון גשר יש מקרה נדיר של במאי שמתחילת התהליך יודע איזה זנב של איזו חיה הוא שולף. יש המון אפשרויות לטפל בכל מחזה נתון. אם במאי בוחר באופציה מעניינת מספיק, אלך איתו בשמחה. לצערי, זה כמעט לא קורה לי מחוץ לגשר".  

     

    את רואה הצגות שעיצבת?

     

    "אני תמיד רואה את השברים וגם אם הקהל לא יודע שמה שהוא רואה זה דבר בנוי שהתפרק מול עיניו, אני יודע איך זה אמור להיות, והפער הזה הוא תמיד חוויה לא פשוטה".

     

    הוא שונא את המילה 'פירוטכניקה' שבה משתמשים לעייפה מבקרי תיאטרון. "למה אתם מתכוונים כשאתם מדברים על פירוטכניקה?", הוא תוהה, "למשהו זר? לא נדרש? אולי לגרנדיוזיות של התפאורה שמבחינת תקציב ואלמנטים טכניים, אינה עולה על תפאורה בינונית בכל תיאטרון אחר? מבחינת חומרי גלם, אנחנו מקבלים את אותה ערימת קרשים ולפעמים פחות. מה שצריך זה דמיון, מעוף ומספיק זמן לשחק עם ערימת הקרשים כדי להביא לבמה משהו אחר".  

     

    טכנולוגיה זו מילת גנאי בעיניך?

     

    "לא. השאלה למה הכוונה. אם זה למשהו זר או לא נדרש, זה רע. אני מאמין בתיאוריה שכל מה שאינו נדרש, צריך להיחתך החוצה כדי להגיע לגרעין. הבעיה היא שלפעמים אין מספיק זמן כדי להגיע לשם".

     

    גם חנוך לוין הפך למומינים

    בהפקה החדשה של גשר, "סונטת קרויצר", מונודרמה בכיכובו של משה איבגי בבימויו של יבגני אריה, יצר קרמנקו במה מעוררת השתאות שבמרכזה קרון רכבת פתוח שנע על מסילת פסים. גם על עבודת הוידאו ארט, שמשלימה את האווירה המיוחדת של הבמה, הוא חתום. "כתבתי את התסריט ואפילו צרחתי 'קאט!' בצילומים, אבל מאוד לא נוח לי לומר שביימתי. זו מילה גדולה 'במאי' שמרגישה כאילו הלבישו עליי בגדי מלך", הוא אומר.


    "סונטת קרויצר". יותר מדי אילוסטרציות (צילום: גדי דגון)

     

    בתקופה שבה נדמה כי הוידאו משתלט על במת התיאטרון הישראלי - וברוב המקרים שלא בצדק, מכונים פתרונות בימתיים וידאו ארט – ב"סונטת קרויצר", הוויזואליה שיצר קרמנקו באמצעות הקרנות הוידאו היא חלק מההצגה כשלם. "כמו שתפאורה בארץ היא הרבה פעמים איקאה, גם הוידאו הפך לסוג של איקאה", הוא מהגג, "זה תחליף זול ליצירתיות. וידאו ארט הוא תחום מאוד בעייתי פה. גם בעולם אני מכיר מעט מאוד אנשים שאפשר לכנות אותם אמני וידאו. האם אני חושב שמה שעשינו בהצגה הנוכחית זה מאה אחוז וידאו ארט? לא. גם בזה יש הרבה יותר מדי אילוסטרציות". 

     

    איך ניגשים לבניית השלם? איפה מתחיל העולם?

     

    "קודם כל צריך להבין מה בונים. במקרה של 'רביזור', למשל, נכנסנו לא רק למחזה אלא גם לעולמו הפנימי של גוגול. זה עולם שלא כל כך מוכר לישראלים ויש בו משהו אפל ודכאוני. אני לא אומר את זה בהתנשאות, אבל אני בטוח שאם אבנה עכשיו תפאורה להצגה של חנוך לוין, אפספס חלק ענק מהמהות שהוא האדמה והשורשים מהם צמחה היצירה שלו".


    "רביזור". עולם אפל ודכאוני (צילום: גדי דגון)

     

    או שאולי תיצור סופסוף פרשנות חדשה ליצירה של לוין ולא תלך בדרכים סלולות, שזה מה שרבים עושים פה.

     

    "זה נכון שיש איזו מסקנה חברתית של 'איך צריך לעשות חנוך לוין'. זו הסיבה שההצגה 'יאקיש ופופצ'ה' היא על פי חנוך לוין. יצאנו ממנו והלכנו הלאה. תראי, אני מת למשל לעשות את "המומינים", הבעיה היא שבכל העולם בגלל זכויות הפקה, העיצוב הבימתי חייב להיעשות על פי סרטי האנימציה המטופשים שלא קשורים בכלל לסיפור. נורא משעמם לשחזר. אותי, בכל מקרה, זה לא מעניין ויש לי תחושה שגם חנוך לוין הפך למומינים קדושים שאסור לגעת בהם. את 'רביזור' רצינו להביא דרך העולם האפל הדכאוני והסוריאליסטי של גוגול שזה רעיון מבריק של אריה כי הוא נותן להצגה עומק, אבל אני חושב שזה התפספס כי אנשים לא ממש יודעים מי היה גוגול".

     

    עולם של סופר זה משהו שאתה בדרך כלל עובד איתו?

     

    "כשזה מעניין. העולם של גוגול כמו של מולייר מרתק בגלל הפער בין החיים שהם חיו למחזות שהם כתבו. שייקספיר פחות מעניין במובן הזה וברכט ממש לא. מעניין כמה אדם שבור ודכאוני מצליח עדיין להוציא מעצמו עוקץ. אם את ברכט אפשר בקלות למצוא במחזות שלו, גוגול הוא מפלצת בוץ מתחת לכל הסיפורים שכתב כשם שמולייר הוא מפלצת בוץ שמסתתרת מתחת לצרפת הבורגנית".

     

    מה הם חומרי הגלם שלך?

     

    "חומר הגלם שלי הוא הבמאי, לא המחזה. ההצגה, בסופו של דבר, היא הקריאה של הבמאי את המחזה".

     

    מחכה להודעה מאלוהים

    נושא הוראת מקצועות הבמה בישראל חוזר שוב ושוב בשיחה עם קרמנקו ונדמה שהוא טורד את מנוחתו. "אם הייתי חי במוסקבה ורוצה ללמוד את המקצוע הזה, הייתי בוחר בית ספר על פי המאסטרים שמלמדים בו", הוא אומר, "פה, אנשים בוחרים במוסד אקדמי ולא במורה לדרך. הלכתי ללמוד אצל ליסיאנסקי כי בעיני זו היתה הדרך המתבקשת ללימודי המקצוע הזה וכי כל מי שלימד אותנו בחוג, היו בוגרים שרק כמה שנים קודם לכן סיימו לימודים. מה אני יכול ללמוד מהם?". 

     

    ובכל זאת, אי אפשר לומר שאין פה מעצבים גדולים שמובילים את התחום.

     

    "זה נכון. יש אנשים כמו רוני תורן, אבל לא הם מחליטים על התכניות האקדמיות. יש את רקפת לוי שאם אתה אוהב את הסגנון שלה או לא, זו שאלה אחרת, אבל היא מגדלור בתחום ואם תלך ללמוד אצלה, הכיוון שלך ברור. אבל גם בית הספר שלה, בקושי עומד על הרגליים. מה שאני אומר הוא שאם אתה לומד ממורה שהוא בעצמו חצי, אתה תהיה רבע. הולך ופוחת הדור ואם אני צריך להמליץ היום לצעירים שרוצים לעסוק בעיצוב במה אני נותן להם כמה כתובות בלונדון ובמוסקבה".

     

    התיאטרון הישראלי הוא תיאטרון נודד. איך אתה פותר את זה כמעצב?

     

    "כל תפאורה שאמורה לעלות על במת גשר נבנית על פי האולם הכי חרטא שיש פה. בונים היום אולם חדש להבימה, וכולנו מאוד שמחים וגאים על כך, אבל האבסורד הוא שאת התפאורות לאולם המפואר הזה יבנו על פי האולם באשדוד".  

     

    כלומר נקודת המוצא שלך מלכתחילה היא התפשרות?

     

    "מבחינת טכניקה כן. לא מבחינת האמנות. אנחנו מסמנים מטרות ומגיעים אליהן".   


    "מומנטום" של מיומנה. אחת הלהקות המקצועיות (צילום: גדי דגון)

     

    עיצבת לא מעט הפקות ענק מוזיקליות - "One" של ריטה, "מומנטום", שרית חדד בקיסריה. איך זה מתיישב עם כל התיאוריות האליטיסטיות על אמנות?

     

    "זה הצד האפל שלי. אני נהנה מזה ויש במופעים האלה המון דברים שהם מטען שאיתו אני בא עשיר יותר לתיאטרון. המיטה הענקית בהצגה 'רביזור', למשל, היא גלגול של במה מתנפחת מהמופע של שרית חדד בקיסריה. זה לא היה נולד אחרת. 'מיומנה' היא אחת הלהקות המקצועיות שיצא לי לעבוד איתן. אני צריך חופש כדי לעוף. בשביל לעוף, לא צריך כסף או במה אדירה וכמו שאמר סלבדור דאלי: 'קודם תצייר כמו המאסטרים הישנים, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה'".

     

    אגב דאלי והשראות, אומרים שאתה חובב גדול של משחקי מחשב?

     

    "בהחלט. שואלים אותו מאיפה באים הרעיונות והאמת שאין לי תשובה. אני צריך להישאר נקי ולחכות שהמייל יגיע. כדי לנקות את הראש יש שבוחרים בוודקה או כמו פיקאסו, בנשים. אצלי, זה משחקי מחשב. כשאני משחק, אני האדם הכי ריק שיש ובמצב הזה אני מזמין את אלוהים להיכנס לתיבת הדואר הריקה שלי ולהשאיר לי הודעה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיכאל קרמנקו. חובב גדול של משחקי מחשב
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים