שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נעים בקצב משלהם

    "מנגינה" של מוניקה סקס, אלבומה הראשון בשבע שנים, הולם את המיינסטרים, אבל לא הולם בו. המצוקה שמובעת בשירים נבלעת במוזיקה הנעימה והמסוגננת


    לכאורה הכל בסדר. שבע שנים אחרי אלבומה הקודם, "חיות מחמד", להקת "מוניקה סקס" משגרת לחלל האוזניים את אלבומה הרביעי, "מנגינה", בהפקת עופר מאירי. כמו בפגישת מחזור מהסוג הצפוי, הכל כאן: הרוק האינטליגנטי ומדויק המינונים וכן המקצוענות של השלישייה (יהלי סובול, פיטר רוט ושחר אבן צור), שיודעת את המלאכה ומפיקה צלילים נעימים להאזנה בכל מצבי הצבירה – מיוזעים ומקפיצים, וגם ארוזים במינוריות הבלדה.

     

    גם הטקסטים הרהוטים של סובול מִתפקדים במסדר הנוכחות הזה. כרגיל, הם מדיפים אמירות ציוריות חכמות כמו בשיר הנושא: "לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים אני מתחתם. אבל בכל מקרה, אני אוהב את הים". לעתים הם מתפתחים לשיאים כתיבתיים: "שנינו יחד על ספת מעצבים / שישים דקות והברברים באים / לא יודע איך נגמר המשחק / מוקף בבר בשואבי אבק" ("מישהו אחר").

     

    כמו בשם השיר הרביעי, "הכל במקום", גם אצל "מוניקה" הכל מונח במקומו - חמימות הגיטרות לצד המתכתיות האלקטרונית הקרירה. אבל אז מתברר שבעצם, הכותרת "הכל במקום" היא אירונית. אמנם מהלך החיים נראה תקין ו"הכסף פועם פנימה, החוצה / כמו הדם אל הלב, כמו הזמן אל היום", אבל הנורמטיביות היעילה מהבהבת מצוקה ומתוך ההשלמה מבעבעים הקולות, "אל תיתן לחיים לעבור לידך", שם סובול נשמע נואש וזועם. ולא רק בשיר הזה. סובול מרשה לעצמו לאורך האלבום להחצין צעקות, אם כי הפראיות שלהן פחות משוחררת ויותר מסוגננת.

    מוניקה סקס. הקלישאות תמיד מנצחות? (צילום: איליה מלניקוב) 

     

    מערכות היחסים המונצחות בשירים עברו את שלבי הספק ולכאורה הן יכולות ליהנות מפירות היציבות. אבל כבר בשיר הפתיחה "גשר" משהו נתקע ומתערער: "אין אחד שלא נפצע, אבל לפעמים אין חור יציאה / איך שלא תסובב את זה, קשה להבין מה קרה". הערעור הולך ומתחדד בשירים כמו "השמלה ממדריד" - "הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן". ויש גם לוזריות כבדה כמו בשיר "ילד מפתח" (שכתב ושר פיטר רוט) עם התלישות והתנודתיות במובן הפיזיקלי ("ילד מפתח אובד בחלל. פעם חלקיק, פעם הוא גל"). שיא אסוני מתגלה בשיר "רמקולים" של שחר אבן צור, בו מתבררים ממדי המצוקה הקלסטרופובית: "אני חי בתוך רמקולים. צועק הצילו, לא שומעים אותי".

     

    ולמרות הצטברותם של החתכים בנפש, הם נבלעים בתוך המוזיקה הדשנה ורק בשיר היפהפה "הסתברות", הם מרגשים באמת. המושגות של האהבה נראית בו כה מופרכת, או במילים של סובול: "מבחינת ההסתברות, זה בדיוק כמו שתיפול עכשיו באמצע הרחוב אבן מכוכב שמת מזמן". ללא הרף נשאלת השאלה: "איך אפשר בכלל לקוות? איך אפשר בכלל?".

     

    "זה נעים להרגיש בלי בלמים", שר סובול, והאלבום כולו נשמע נעים, אבל השאלה המתבקשת אצל "מוניקה סקס" היא לאיזה "נעים" הם שואפים - האם לזה המענג או להיותם נעים במובן התזוזה? ובכלל, האם שלטון הבנאליה שמונצח ב"להפסיד לניו יורק" - "הקלישאות בסוף תמיד מנצחות. עומדות בדלת, מחייכות" - מקובל עליהם?

     

    כך או כך, המילים הנואשות של האלבום "מנגינה", שמנסות לחורר את החומה המוזיקלית השלמה שלהם, יוצרות סדקים דקים בלבד, שאין בהם לערער. כל אחד מהשירים הולם את תחנות המיינסטרים, אבל לא הולם בהן. המצוקה נשארת בפנים ולא פורצת החוצה. את המנגינה הזאת אי אפשר להסעיר.

     

    מוניקה סקס, "מנגינה", NMC

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנגינה. להאזנה בכל מצבי הצבירה
    עטיפת אלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים