משנה מקום, משנה גורל אומלל

זה קורה מדי פעם: נקלעתם לבית קולנוע מלא, חושך מסביב וריחות פופקורן שמנוני נספגים באוויר, שאמור לשמש גם לנשימה. והסרט - הוא ארוך, משעמם ומיגע, אבל החבר שאיתכם דווקא נהנה. שילמתם כמעט 40 שקלים כדי להיכנס, ועכשיו אתם מוכנים לשלם כפול כדי לצאת החוצה. אבל אתם לכודים - בכבלי אי הנעימות והנימוס. יתכן שתאלצו להתאזר בסבלנות עוד שעה-שעה וחצי ולהישאר חזקים. ואם זה עוזר, אפשר להתנחם בכך שהמצב יכול להיות גרוע, הרבה יותר גרוע.

קחו למשל את "סאנקטום", שיצא לאקרנים ביום חמישי - פרויקט ה-3D המושקע בהפקתו של ג'יימס קמרון. הסרט מכניס אתכם עמוק אל תוך בטן האדמה דרך רשת סבוכה של מערות צרות להפליא, חלקן מוצפות במים. החללים האלה כל כך קטנים ודחוסים, עד שנראה כי אין הם יכולים להכיל שלושה ממדים, מקסימום שניים. ובכל זאת, באמצעות העין המשולשת של קמרון, אנו מתלווים אל הגיבורים במבוך הבלתי אפשרי הזה שיצר עבורם הטבע, אי שם בפפואה ניו גיני. 

יותר משהסרט עוסק במערכת המסועפת של המערות מתחת לקרקע, הוא צולל עמוק אל הסתעפותן של הפוביות בנשמה שלנו. אם לא די בתחושת הקלאוסטרופוביה שהסרט מתאמץ כל כך להנחיל לנו, הוא מעורר בנו אדי הידרופוביה (פחד ממים), אקרופוביה (פחד גבהים) וליגופוביה (פחד מחושך). והכל בהשראת איתני הטבע אי שם באוקיאניה. סלון ביתנו מעולם לא נראה יפה יותר. 

אחרי שיוצאים מצפייה ב"סאנקטום" בבית הקולנוע, אפשר לקחת נשימות ארוכות ולהמשיך הלאה - אולי ל"127 שעות" המדובר של דני בויל שיוקרן בסינמטקים. לצאת מחושך לאור - מהמנהרות הרטובות למדבר מוהאבי ביוטה. אנו מתלווים אל ארון רולסטון - הרפתקן מקצועי ובטוח בעצמו - שיוצא למרחבים עד שהוא נלכד בנקיק בין הסלע לסדן. לבד באמצע מדבר צחיח? לא נשמע מקום טוב להתקע בו. כדי להחלץ מהמצב הוא נאלץ לקטוע את זרועו. אנחנו נוכל ללחוץ על eject. 

"127 שעות"

אגב, שלא תחשבו שמצבו של רנגו יותר טוב. הזיקית המבויתת התמימה נקלעה לאותו איזור וגם היא לא ממש מסתגלת לסביבה. במקרה של רנגו, שיגיע בקרוב למסכים שלנו, הטראריום נראה כמו אופציה מועדפת. בלי עופות דורסים, נחשים ושאר מזיקים. הם בטוחים: "Strangers don't last long here".

"רנגו"

אל תשכחו לקחת סוודר

כמו הגיבור של בויל, גם זה של שון פן ב-"Into The Wild" יוצא לגלות את עצמו באמצעות מסע אינסופי לאורכה ולרוחבה של אמריקה. אבל הטיול של אחרי קולג' של כריסטופר מקנדלס מסתיים באופן טראגי למדי באלסקה. מבודד מהעולם, הוא עולה על מיני-ואן נטוש שלא מתניע ונוסע איתו למחוזות דמיוניים. כשהוא חוזר למציאות החורפית הוא מבין שלקה בסוג של התקררות - נזלת מהמוח, לא מהאף. מילא התנאים הקשים, הסופות והשלגים, אבל הסערה שבתוכו השאירה אותו שם. 

"Into The Wild"

עם כל הכבוד לאלסקה שמפלרטטת עם הקוטב הצפוני, אנטארקטיקה - שמאכלסת את הקוטב הדרומי - שמה אותה בפריזר הקטן. לבני אנוש אין ממש מה לחפש ביבשה הקפואה, אלא אם כן הם חוקרים משוגעים, או קולנוענים שמתעדים פינגווינים (כמו בסרט הטבע "משפחת הקיסרים"). בסרט "Whiteout" של דומיניק סרה (2009), קייט בקינסייל מגלמת שוטרת בתחנה של מדענים שהשתבשה עליהם דעתם - כשהם מסניפים את כל הלבן הזה, ואין הכוונה לסמים. 

"Whiteout"

הברנשים החשודים הם משהו שבקינסייל מאומנת להתמודד איתו, אבל הקרח, השלג, הסופות והקור הבלתי נסבל גדולים עליה - אולי גם עלינו. פתאום בנוסף לכל הצרות, גם המזגן בבית הקולנוע מתחיל להרגיש הרבה יותר קר.

הצד האפל של הירח

לפעמים עדיף לשהות בחברת בני אנוש, גם אם הם רק רוצים לרצוח אותך, מאשר להיות איפשהו לבדך ביקום - אז אתה רוצה לרצוח את עצמך. זה המצב בסרטו של דאנקן ג'ונס, "Moon". אביו דיוויד בואי שיחק ב"האדם שנפל מכוכב אחר", והוא מביים את סאם רוקוול בסרט שמספר על האיש שנפל מכדור הארץ - האסטרונאוט סאם בל, שנשלח לבדו לירח לצורך עבודות תחזוקה למיניהן. 

"moon"

חיי הבדידות שכפה על עצמו מתוקף החוזה לא מטיבים עמו והרובוט שמשמש לו כבן שיח אינו מהווה תחליף לחום אנושי, גם כשקולו הערב של קווין ספייסי בוקע ממנו. רגע לפני סיום השליחות בת שלוש השנים שלו, הוא מאבד את זה.

אבל מה, לפחות יש לו רובוט. לפול קונרוי אין אפילו את זה במותחן "Buried" המאתגר של השנה, בו מוצא עצמו עובד קבלן בגילומו של ריאן ריינולדס, לבד בחושך - בתוך ארון קבורה מתחת לאדמה באיזור נידח בעיראק. כשהוא כבר מצליח ליצור קשר עם העולם באמצעות טלפון נייד, כל מה שהוא מקבל זה הבטחות שווא, וחוסר התחשבות צינית - תזכורת לכך שהחיים מעל לפני השטח לא הרבה יותר טובים.

"Buried"

אם אתם מחפשים צדדים חיוביים בסרט הקלסטרופובי של רודריגו קורטס, שיגרום אפילו ל"סאנקטום" להחוות כתסחיף אגורופוביה (פחד ממקומות פתוחים), אז אפשר להתנחם בכך שזה לפחות ייגמר מהר. על אי בודד לעומת זאת אפשר לשרוד שנים רבות, השאלה היא לשם מה?

"רובינזון קרוזו"

אז במקרה של "הלגונה הכחולה" התשובה די ברורה: ברוק שילדס ומילה יובוביץ' מספקות אותה. אבל מה עושים במקרה של רובינזון קרוזו למשל? ששת זה ברירת מחדל, לא פתרון. למזלו של פירס ברוסנאן ב-1997 וגם אחרים שגילומו את דמותו הקלאסית של קרוזו, בסופו של דבר נמצא תמיד מי שיחלץ אותם מהאי ללא מוצא ויחזיר אותם לציביליזציה.

טרופי או טריפי

הנוף האקזוטי המיוחס לאיים בודדים יכול להיות סביבה מענגת לחיות בה, עם נתעלם מהזוחלים והרמשים למינהם שקוראים לה בית. וכך גם בג'ונגלים הטרופיים של דרום מזרח אסיה, אם נתעלם מהמלחמה שברקע. הטייס דיטר דנגלר, גיבורו של ורנר הרצוג ב"לשרוד עד החופש" (2006), הגיע לשם מלכתחילה לצורך זה לאחר שמטוסו התרסק. הוא מצליח להימלט ממחנה שבויים של הווייטקונג, אך לא מהתנאים הקשים ביער. מהשמיים זה נראה גן עדן, מהקרקע - גיהנום.

"לשרוד עד החופש"

כשצופים בכריסטיאן בייל זוחל בין עלוקות לנחשים על גבי המסך, קשה שלא להתגרד ולהרגיש קצת לא נוח גם בעולם המציאות.

הזכרון של הסרט לא נמוג, גם לא הזקן של בייל.

סרטו של הרצוג מבוסס על סיפור אמיתי וכך גם עלילת "Alive" (מ-1993) המגולל את קורות טיסה 571 ונוסעיה האורוגוואים. כמו דנגלר, הם הגיעו מלמעלה כשהתרסקו על אחת מפסגותיו המושלגות של רכס האנדים שבדרום אמריקה. 16 מהם שרדו אחרי יותר מחודשיים, בהם התגוררו בגוף המטוס ההרוס, שתו מי שלגים וניזונו בין השאר מגופות חבריהם. כבר עדיף לאכול תולעים בווייטנאם.  

"Alive"

נרד בעקבות ההידרדרות המוסרית מפסגת העולם ועד מצולות האוקיאנוס, וניירט את הצוללת הנאצית מהסרט "הצוללת" ("Das Boot") של וולפגאנג פטרסון מ-1981. ההקבלה בין תנאי המחייה של המלחים הגרמנים לאלו של ניצולי המחנות זועקת לעין וגם המלכוד בו הם נמצאים. מצד אחד הם רחוקים מזירת המלחמה, שרובם לא ממש רוצים לקחת בה. מצד שני, הם רחוקים גם מיקיריהם על היבשה.

"הצוללת"

בפקודת הפיהרר הם כלואים בצוללת, שלכודה בתוך הים וגם שריון הצוללת העבה לא מגונן עליהם מהמלחמה היומיומית עם הסביבה העוינת, התמודדות סיזיפית ומתמשכת - שטופת מי מלח וכמעט בלי אדרנלין. ובשביל מה? להיות אוכל לדגים. אחרי שעתיים וחצי של צפייה, גם מסך הווייד-סקרין שלכם נראה כמו עינית של הטלסקופ. 

"יום במלכודת"

נצא מהסבך הזה באמצעות צוללת אחרת, זעירה. והיא לכודה בסביבה יוצאת דופן במיוחד - גוף האדם. ב"יום במלכודת" של ג'ו דאנטה יוצא דניס קווייד למסע בגופו הקצר של מרטין שורט, אליו הוזרק בטעות במהלך ניסוי. מסתבר שבוורידים והעורקים שלנו יש זרמים תת קרקעיים נסתרים. כשצוללים עמוק מגלים שלא כל כך כיף לשקוע בעצמנו. אם כבר להיות לכודים, אז עדיף כבר בבית קולנוע עם הפנים החוצה - לפפואה ניו גיני או למדבר מוהאבי.