תוכניות ריאליטי רומסות את הערכים? לא בטוח
הטכנולוגיה מפשיטה אותנו וקורעת לגזרים את כל מה שחשבנו פעם כמבצרה של האינטימיות. יש עוד מאבקים על כבוד הבושה, קרבות מאסף. אבל תוכניות הריאליטי אינן נטע זר. הן חלק צורם, כי הוא מואץ מדי, מהאבולוציה הערכית הנלווית להתפתחות הטכנולוגית. תגובה לאריאנה מלמד
נוצר רושם על פיו תוכניות הריאליטי, בעיקר האחרונות, רומסות את הערכים שלנו. אריאנה מלמד פרסמה בהקשר זה רשימה מפורטת של ערכים רמוסים. הקביעות שלה נחרצות. תוכניות הריאליטי, היא כותבת, "מציעות לנו את ההיפך הגמור מנורמות ההתנהגות המקובלות בין בני תרבות". אהבה מתה לדעתה כבר בתוכנית "קחי אותי שרון" ב-2003, האינטימיות מעוקרת, הבושה נעלמת, אין דרך ארץ, התחמנות מביסה את ההגינות, החמדנות מקבלת אופי חיובי, ידידות היא מוצר אינסטנט, והערך של וידוי שמבטא תחושה של חטא ורצון לכפרה היה ל"אינפלציה איומה של וידויים מתוזמרים". וזו רשימה חלקית. התגובות לכתבה הן בהתאם. צונאמי של שבחים למסקנות.
קשה להתווכח עם העובדות. המשתתפים בתוכניות ריאליטי עושים שם מעשים שהם עצמם לא היו מעזים לעשות בחייהם הרגילים, מחוץ למשחק. לא אני אומר את זה. הם עצמם אומרים. הם מנסים להתנהג עם "האמת שלהם", מושג מאוס בעיניי, אבל משתלבים בדרישות של התוכנית, כפי שהם מבינים אותן. ועדיין, יש מקום לבחון אם אותן תוכניות מבזות את הערכים שלנו, או שהן חלק טבעי, אם כי מואץ מדי, מההתפתחות הערכית הנלווית להתפתחות הטכנולוגית בה בחרנו כדרך חיים.
נבחן את הגישה הזאת על פי הערך של האינטימיות.
אינטימיות של אנשים ערומים
נדבר תחילה על התנהגות של בני תרבות. הרבה סקס נוטף לעיני המצלמות, בחלק גדול מתוכניות הריאליטי. לא רואים את הכל, כי יש בכל זאת עריכה, ושאריות של בושה, אבל מה שרואים מספיק כדי לדבר על התנהגות לא מקובלת בין בני תרבות. אבל, יש הרי תרבויות שבטיות בהן אנשים מנהלים את חייהם בעירום מלא, או כמעט מלא. הם לא בני תרבות?
מחקר אנתרופולוגי מצא לפני שנים שגם שבטים ערומים מכבדים את הערך של אינטימיות. הם גרים בדרך כלל בסככות, בלי מחיצות חיצוניות ופנימיות, חשופים לעיני כל, והם ערומים, ועדיין הם מחפשים את האינטימיות כמו בסקס בחסות החשיכה, או מאחורי העצים. האינטימיות מרומזת בעיקרה, אבל די בכך כדי להבין שהיא חשובה להם.
הטכנולוגיה מפשיטה אותנו, כפי שנראה מיד בדוגמאות. היא בדרך להפוך אותנו לשבט של ערומים. קורעת לגזרים את כל מה שחשבנו פעם כמבצרה של האינטימיות, אבל לא רומסת ערכים. היא משנה אותם בלי לגעת במהות. בתוכניות הריאליטי, במקום לחכות לחשיכה, או להסתתר מאחורי עץ, הם מסתתרים מתחת לשמיכה.
ולמה, עדיין, יש תחושה שהם רומסים את האינטימיות? שימו לב לדוגמה הבאה: הרתיעה הערכית מגילוי עריות קיימת בכל התרבויות, אבל יש תרבויות בהן גילוי עריות נחשב רק בין אחים ובין ילדים והורים, ויש תרבויות בהן גילוי עריות נחשב עד דור שישי. התרבות של הדור השישי מאמינה שהתרבות של קירבה ראשונה מבזה את הערך המתנגד לגילוי עריות, ועדיין שתי התרבויות שומרות על אותו ערך.
אבל, למה אני ממהר לתאר את ההתנהגות בתוך התוכניות הריאליטי כתרבות בפני עצמה? הרי אנחנו והמשתתפים בתוכניות האלה בני אותה תרבות.
אנשי הריאליטי מייצגים, מעצם השתתפותם בתוכניות ולאו דווקא כשהם מודעים לכך, תרבות אחרת שמתפתחת ממילא בלי קשר אליהם ובלי קשר לטלוויזיה. התרבות הזאת מתפתחת בעקבות הטכנולוגיה. ככל שבחרנו בחיים הטכנולוגיים, כך גם בחרנו בערכים של אינטימיות של אנשים ערומים. ואנשים ערומים, כזכור, לא רומסים את האינטימיות.
מפלצת חשיפה חסרת ממדים
הטכנולוגיה ככלל מכתיבה כבר מאות שנים אבולוציה ערכית של פחות פרטיות ויותר חשיפה. סקירה קצרה של דוגמאות, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, יכולה להבהיר במה המדובר.
נתחיל מההתפתחות של כלי התחבורה. המצאת האופניים היתה בזמנו המצאה חושפנית, חסרת בושה כמעט. כדי לרכב על אופניים, נאלצו הנשים להתלבש בחצאית-מכנסיים קצרה יחסית (שני בתי רגליים מופרדים שנראו ביחד כמו חצאית), במקום שמלה צנועה ונשרכת. הדוגמניות הראשונות שהופיעו בחצאיות מכנסיים עוררו סערת ציבורית ביער דה בולון, ליד פאריז, המקום בו כל האנשים הנכבדים באו להיראות, מעין תוכנית ריאליטי של פעם. רומסים לנו את הערכים, זעקו הכותרות. ואז, עדיין בגלל האופניים, כלומר בגלל הניידות והפשטות של הפעלתם, בלי אורוות ובלי סייסים וכרכרות, היו נשים שיצאו לעבודה בחברת גברים זרים. לא פחות חמור מלהתחבק באינטימיות בתוכנית ריאליטי.
אני עובר לרצף מהיר של דוגמאות. הטלפון היווה בהתחלה איום ערכי. הוא מחבר הרי בין אנשים שלפני זה, בגלל הצינעה, לא העזו לדבר ביניהם ביחידות. המדע הוא תוכנית ריאליטי מתמשכת. מחקרים אקדמיים לא מהססים מבחינה ערכית לשאול אותנו את השאלות הכי אינטימיות ולצפות מאיתנו לתשובות הכי חושפניות ומפורטות. הפסיכולוגיה המציאה את הדיבור חסר הבושה על הכל מכל, והיום כולם כבר מדברים על הכל, בין חברים, עם זרים ברכבת, במיילים ובצ'אטים, כל טכנולוגיה שעולה על הדעת. מכונות סריקה חושפניות הן היום תנאי לעלות על המטוס בנמלי תעופה רבים. כמה אנשים מוכנים לוותר על טיסה לחו"ל כדי לשמור על צינעתם? ברירת המחדל בפייסבוק היא חשיפה מוחלטת אלא אם משנים את ההגדרות. האינטרנט הוא מפלצת חשיפה חסרת ממדים. והאפליקציות בטלפונים הניידים לא משאירות לנו מקומות מפלט.
לא משנה לאן מפנים את המבט, תמיד נמצא פיתוח טכנולוגי חושפני שמאתגר את הערכים של האינטימיות.
בסך הכל, הן משתתפות בחגיגה
תוכניות הריאליטי אינן נטע זר. הן אינן רומסות את הבושה. בסך הכל, הן משתתפות בחגיגה. אבל, הן רצות מהר מדי. זאת הבעיה העיקרית. הן אינן מאפשרות לנו תקופה של הסתגלות למה שקורה ממילא, בלי קשר אליהן. יש בגלל זה מאבקים על כבוד הבושה, אבל אלה קרבות מאסף.
המשימה העיקרית שלנו, מבחינה ערכית, אינה לתקוף את התופעה של חוסר בושה, אלא ללמוד לחיות איתה ערכית. לשמור על הבושה כמו ששבטים ערומים למדו לשמור.
