כל כך דאגתי לה, לבחורה הבודדה הזאת
כל הלילה חשבתי איך היא יושבת בבתי קפה האלה ומראה לגברים חסרי אחריות ובושה את הציצים שלה, בשירותים, וככה, לפחות לעשר דקות, היא לא כל כך בודדה. חשבתי שמעניין אם גם הם מראים לה את איבריהם ואיזו מוזיקה משמיעים תוך כדי
בתוכנית הלילה עם המנחה המשונה הזה שלא נותן לדברים לקרות באולפן שלו בלי שהוא יחליט עליהם מראש היתה אשה אחת שאמרה שהיא יושבת המון בבתי קפה ומתחילה עם גברים שלא לוקחים אחריות ושלא מעניין אותם שום דבר, חוץ מהילדות שלהם והאתר התורן שהם מככבים בו. זה עושה לה לאבד את הרצון לקחת אחריות על החיים שלה בעצמה, ככה היא אמרה, הסתומה.
אחר כך לא הצלחתי לישון כל הלילה, כל כך דאגתי לה. היא סיפרה גם שסגרו את מפעל המטומטמים שהיא ניהלה בו את מחלקת ההשתלמויות בפוליטיקלי קורקט ועכשיו היא מובטלת ואין הרבה מעסיקים שהם בעניין של מטומטמים שיושבים בבתי קפה ובוהים.
כל הלילה חשבתי איך היא יושבת בבתי קפה האלה ומראה לגברים חסרי אחריות ובושה את הציצים שלה, בשירותים, וככה, לפחות לעשר דקות, היא לא כל כך בודדה. חשבתי שמעניין אם גם הם מראים לה את איבריהם המוצנעים ואיזו מוזיקה משמיעים תוך כדי ברקע.
אנשים נורא אוהבים להראות זה לזה באמצע היום את האיברים הצנועים שלהם. זה מגרה אותם. במיוחד כשהם מובטלים.
למחרת בלילה ידעתי ששוב לא אצליח לישון בגלל שהמחשבות רדפו אותי, אז הסכמתי לנועה והלכנו למועדון שמתמחה באנשים שמרמים זה את זה. היתה שם מוזיקה של מפגרים והמון אורות מהבהבים ואנשים שנראו כאילו הם איבדו את הכיוון שלהם בחיים. בגלל השקרים. ואז פתאום ראיתי אותה שם, יושבת על הבר. בוכה. מחזיקה את הראש עם הידיים ובוכה.
שאלתי את נועה אם זאת האשה מהתוכנית של אתמול, ונועה, שמפיקה את התוכנית המפגרת הזאת, אמרה לי כן. וואלה. איזה קטע.
בשלב הזה כבר הבנתי שגורל זאת בדיחה של מי שלא יודע לתכנן דברים בצורה נכונה והלכתי אליה. שאלתי אותה מה היא רוצה והיא אמרה שגשם יהיה נחמד.
אמרתי לה שהיום בבוקר ירד הגשם הראשון איזה עשר דקות ושאחר כך דיברו על זה עשר שעות בפיכסבוק, והיא חשבה שזה מצחיק, מה שאני אומרת. אבל היא לא יצאה מזה ולא הפסיקה לבכות.
קצת עלוב שאנשים בוכים חושבים שאת מצחיקה.
בגלל התוכנית הזאת אף אחד כבר לא רוצה לדבר איתה
רציתי לעודד אותה, אז הצבעתי על כמה גברים עם שיער לבן שהסתובבו עם ידיים בכיסים של התחת שלהם ואמרתי לה שהם נראים כאלה שיש להם מה להראות, בתוך המכנסיים, ושאולי כדאי לה ללכת איתם לשירותים. אבל היא אמרה לי שבגלל התוכנית הזאת אף אחד כבר לא רוצה לדבר איתה ובטח שלא לעשות איתה כל מיני דברים מגרים. מסכנה.אז הזמנתי אותה אלי הביתה. מה אכפת לי. לא יכולתי להשאיר אותה שם על הבר בוכה ואומרת כל מיני דברים לא ברורים, נכון? שכנעתי אותה שכדאי לה, כי בדיוק הכנתי מנה משובחת של כבדי עוף במשרה של דבש, מתובלים בשבבי בצלצלים סגולים על מצע של מחית תפוחי אדמה קלאסית, לצד קציפת ארטישוק צעיר. או במילים אחרות, יש לי בבית כבד ופירה, אם היא רעבה.
היא באה. מה אכפת לה. נועה צרחה עליי שאני לא יכולה להיות פסיכית 24 שעות ביממה ושהשגעונות שלי עוד יעלו לי ביוקר יום אחד. זה קטע עם מפיקים של תוכניות טלוויזיה מפגרות, הם תמיד צועקים.
עכשיו היא גרה איתי, האשה המשונה הזאת, ונחמד לנו ביחד. אנחנו לא מפחדות זו מזו. להפך, היא מבשלת לי המון - ניצני כרוביות גמדיות מתובלים בדגיגונים של זעפרן מצוי משוחררים מעל גרגרי חומוס מתובלים בנענע אמיתית. היא אוהבת את השטויות האלה. היא אומרת שלא משנה מה אוכלים, משנה איך קוראים לזה ועם מי אוכלים את זה.
היא אוהבת אותי, אני חושבת.
מה אכפת לי. העיקר שהיא כבר לא לבד וכבר לא בוכה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
