אני מקנאה: מה עם יום לכבוד הרווקים?
הימים האלה, שמתקשטים בוורוד ואדום, שמכריחים כל גבר להיכנס לחנות תכשיטים ולהביא קופסה עם משהו נוצץ או לפחות טעים, שמכריחים כמעט כל אשה לצפות להפתעה, הם נהדרים כשאת/ה במערכת יחסים. אבל מה עם האנשים שבצד השני?
כן כן, אני שמחה ברצינות ללא שמץ של ציניות. עם זאת אני מוכרחה להודות כאן, קבל עם ודף, שאני מוחה! ברור ונהיר שאני גם קצת מקנאה...
אתמול, רגע לפני שהגעתי לעבודה, היתה לי נסיעה שגרתית באוטובוס. ראיתי זוג אחד מאוהב וילדות מקסימות שדיברו על אהבות נעורים. זה הזכיר לי אותי לפני הרבה הרבה שנים. כשירדתי בקניון, לשיטוט של שופינג חלונות ראווה, התחרטתי מיד, לקחתי קפה ויצאתי משם היישר לעבודה. וגם שם, אני חייבת לומר, נפגשתי שוב עם אהבה בכל פינה. טוב, לא בכל פינה, אבל כמעט. מישהו שאל איך זה שאין לי חבר. מישהי התעניינה מה אני עושה בערב, כי בכל זאת - יום האהבה. יותר מאוחר, חברה טובה שלי התקשרה לספר לי שהיא יוצאת כבר שבועיים עם מישהו. "הוא כל מה שלא האמנתי שיקרה לי", אמרה ועדכנה שקנתה "עוגה קטנה ומעולה מהחנות של הביוקר, סתם כדי שתהיה אווירה כזו של אהבה".
חייכתי לי, שמחה בשבילה. אבל אחרי שנמלאתי דביקות שכזו, שאינה נדבקת לשלב זה של חיי, בלשון המעטה, חשבתי לעצמי איך זה שיש כל כך הרבה ימים שמוקדשים לזוגיות, לאהבה פורחת, למשפחתיות מופלאה - ואין אפילו יום אחד פיצפון שמוקדש לרווק/ רווקה?!? אז אני מוחה!
אני חושבת שהימים האלה, שמתקשטים להם בוורוד ואדום, שמכריחים כל גבר להיכנס לחנות תכשיטים ולהביא קופסה עם משהו נוצץ או לפחות טעים, שמכריחים כמעט כל אשה לצפות להפתעה, הם נהדרים כשאת/ה במערכת יחסים, בעיקר בהתחלה שלה. באמצע או בסוף גם העניין הזה מתפוגג, אם כי לא לגמרי; בכל זאת יש פעמונים כיום האהבה שמזכירים מה שזוגות כאלה שוכחים.
חופשי זה באמת לגמרי לבד
אבל מה איתנו, האנשים שנמצאים בצד השני? שרוב הימים מעידים שהכל מושלם, שזה כיף גדול להיות חופשי. בלילה בלילה יודעים שחופשי זה כיף לתקופה, אבל האמת היא שחופשי זה לגמרי לבד.
ה"לבד" לא חייב להיות בדידות, תמיד אפשר למלא אותו בדרכים יצירתיות. אני נהנית ממנו לרוב. בכל זאת, אני תוהה לעיתים, בעיקר בימים שכאלה, עליי ועל אלו שאין להם את מי לשתף בדברים הקטנטנים - שורה נפלאה מהספר שעכשיו קוראים, שיר נוסטלגי שבדיוק מתנגן ברדיו, חשקים סודיים, חלום שמטריד או מחייך את היום. נכון, הרבה פעמים התפקיד הזה הולך ומשתייך לחברים. אבל עדיין אני סבורה שאנחנו שמחים לעטות מסכה עם חיוך מאוזן לאוזן ולדאוג להפיץ את השמועה שמסיבות, קוקטיילים, חדר כושר, שופינג, פאבים וריקודים אל תוך הלילה והפיצה שאחרי והסטוץ והסיגריה - הם החיים הטובים. אנחנו משחקים בלהיות מרוצים ככה שכל יום הוא יום הרווקים, אבל בפנים, גם אם זה לא קל להודות, תמיד תמיד מסתתר איזה חלק חסר.
הייתי שמחה קצת לנוח, להיכנס לשגרה
ואני, וכרגע אדבר רק בשמי, הייתי שמחה קצת לנוח, להיכנס לשגרה, אולי לשגרע, לקחת אחריות יותר משמעותית וממלאה. להיות חלק מפאזל שארכיב בזוג. כי ביחד זה יותר נחמד....
אבל עד שאגיע לשם, אם בכלל - וגם לכל הרווקים והרווקות העכשוויים ואלו שיהיו כאן אחריי - אני חושבת שמגיע לנו יום שיוקדש כולו רק לנו. יום שיהיו בו מבצעים וסיילים נהדרים, דוכנים לא דביקים, תלושים לספא בחצי מחיר, קפה ועוגה to go בהנחה, אלכוהול בפאבים על חשבון הבעלים (לפחות כמה צ'ייסים בנדיבות יתרה) ושיהיו גם פרסומות ושלטים מאגניבים שצועקים שביום הזה, זה הזמן של הרווקים. כי אם כבר לשחק את משחק המרוצים, אז עד הסוף, בלי לבבות ובלי קישוטים אדומים.
ואם הרעיון לא מוצא חן בעיני אחרים, או שכולם מקובעים במחשבה שלהיות רווק זה הטרנד הכי נפלא, אז לפחות, אולי בשבילי, בבקשה בבקשה - קצת פחות. קצת פחות צעקות של אהבה. כי להיות לבד ביום הזה זה להיות נורא בודדה.
רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו >>
לפנייה לכתב/ת 
