רוח רעה מרחפת

כמעט שלושה חודשים לשריפה בכרמל. פרק הזמן שחלף אינו מאפשר הפקת לקחים של ממש. קריסת מערך החירום הלאומי בשריפה בכרמל והצורך בסיוע בינלאומי, הטביעו חותם קשה. אם כך הם פני הדברים בנזק טבע שחרג משליטה, כיצד תהיה ההתמודדות עם איומים חיצונים.

יחד עם זאת, הביקורת הציבורית שגם היא החזיקה מעמד ימים ספורים בלבד, התמקדה בדרג המיניסטריאלי ולא עסקה בבעיה האמיתית עימה עלינו

 להתמודד. ייתכן שצליבת שר זה או אחר בכיכר העיר הרגיעה את תחושת התסכול אך בינה לבין פתרון הבעיה אין ולא כלום.

מדינה מופעלת באמצעות הסקטור הציבורי שלה. המטלות המורכבות המוטלות על מדינה בעידן המודרני מוצאות לפועל על ידי המערכת הממשלתית על זרועותיה השונות. הפקידות הממשלתית והמוניציפאלית, כוחות הביטחון, עובדי התאגידים הממלכתיים והגופים הסטטוטוריים הם ואחרים מהווים יחדיו את הממשל הישראלי. ממשל זה שרוי במשבר תפקודי חריף ההולך ומעמיק.

בשחר ימי הקמת המדינה התאפיין הממשל הישראלי בכושר אלתור וירטואוזי, אליו נלוו תחושת שליחות עזה ונחישות יוקדת. אופי זה אפשר לישראל הקטנה לעמוס על כתפיה הדלות מטלות ענק ולעמוד בהן בכבוד ואף מעבר לכך. כך ניצחה המדינה במאבק על קיומה הפיזי, הקימה מפעלי תשתית רחבי היקף, פיתחה מערכת מחקר מהמובילות בעולם, יצרה חקלאות משגשגת ותעשייה צומחת ופרצה קדימה בתחומים רבים.

יחד עם זאת, צידו השני של מטבע האלתור הוא "כיפוף" נהלים ומאפייני התנהגות שבבסיסם התפיסה לפיה השגת המטרה מקדשת את האמצעים. הישענות מסיבית על כושר האלתור הניבה גם את הזלזול בנורמות וגם את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". ההתנהלות שהתאימה לימיה הראשונים של המדינה, היתה חייבת לעבור שינוי ככל שהממשל על זרועותיו התמסד. מן הראוי היה, שיתגבשו דרכי פעולה ונהלי עבודה שיאפשרו לפעול "על פי הספר", ולהשאיר את יכולות האלתור אך ורק למצבי חירום שלא נצפו מראש.

מסתבר ש"התיקון" שבוצע היה גדול מדי ונכון להיום מצויה מערכת זו בקוטב הופכי לחלוטין. יכולות ביצוע פנטסטיות עד כדי פעלתנות יתר, התחלפו להן בקיפאון כמעט מוחלט.

רק ביקורת

הסיבות לאין-אונות הממלכתית רבות ומגוונות. חלקן נובע מתפיסות ארגוניות ומבניות לקויות. חלקן האחר מחלוקת סמכויות שגויה, כשלים אחרים מצויים בחוסר האיזון בין גורמי הממשל השונים דוגמת החולשה המובנית של הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה מול עוצמת היתר של האוצר והייעוץ המשפטי ועוד. אולם נדמה, כי שורש הבעיה מצוי אף עמוק יותר מאשר בבעיות ארגוניות-מבניות.

רוח רעה מרחפת מעל הביורוקרטיה בישראל ומשתקת את יכולותיה. הניסיון העגום מלמד שהתגמול והכרת התודה הניתנים לבעל-תפקיד בסקטור הציבורי על העזה, יוזמה ונטילת אחריות שהצליחו, נמוך לאין ערוך מהתגמול השלילי ומהביקורת שתוטח אם אותם העזה או יוזמה יכשלו. חשיפתו של בעל תפקיד ציבורי לסנקציה בגין טרפוד יוזמה או בגין אי-עשייה היא אפסית בעוד שקבלת החלטה פוזיטיבית לכיוון מסוים תחשוף את מקבל ההחלטה לסיכוני ביקורת (בדיעבד כמובן) על שיקוליו והחלטותיו.

הדגש על "נוהל נכון" לקבלת החלטה, עולה בהרבה על בחינת ההחלטה לגופה. כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת שהדרך הנכונה לעבור בשלום כל תפקיד במערכת הציבורית היא לנקוט במדיניות ה"ראש הקטן" ולקוות שלא תתרחש קטסטרופה בקדנציה שלך.

לאלה מצטרפים מגמת טהרנות היתר, חוסר הסובלנות לתקלות והנטייה לסנסציה שפשו בשנים האחרונות כמגפה בציבוריות הישראלית ויחדיו הם גורמים לשיתוקה דה-פקטו של הבירוקרטיה הישראלית. כאשר כל תקלה או כשלון גוררים תגובה אוטומטית של חיפוש אשמים ש"יטלו אחריות", אין פלא שהאחריות מתגלגלת מכתף לכתף. הפתרון הבירוקרטי לכך הוא פשוט. מי שמצוי ולו במעט בנהלי עבודה ביורוקרטיים יודע עד כמה קל להימנע מקבלת החלטות.

בלי נהלים

בעלי תפקידים שמחפשים כל דרך להימנע מקבלת החלטה, ידרשו חומר נוסף לצורך "קבלת החלטה מושכלת", יקימו צוותי חשיבה ל"גיבוש המלצות", יפנו לקבלת יעוץ משפטי נוסף, יכתבו מכתבי התראה בתפוצה רחבה וינקטו מגוון דרכים נוספות. שמצד אחד יוכלו להעיד על טיפול, ומאידך לא יחייבו הכרעה. וכך קבלת החלטות של ממש מתחלפת לה בתהליך קבלת החלטות אינסופי שכל כולו מציאת אינספור דרכים ונימוקים להימנע מקבלת החלטה.

עם היעלמותם של יכולות האלתור מהציבוריות הישראלית, אנו מוצאים עצמנו לוקים משני הכיוונים. אם חשבנו שלצד חסרונותיה וחוסר גמישותה של המערכת הביורוקרטית, נקבל ממשל הפועל בנהלים קבועים, המבצע הערכת מצב ומגבש מראש תוכניות מגירה הרי שטעות בידינו. בכל הנוגע לתכנון ולהערכות לא חל שינוי. ייתכן שהסיבה לכך מצויה באותו שיתוק ביורוקרטי אליו נקלענו שמונע מלפעול ולגבש נהלי עבודה מסודרים. ייתכן שאלו שרידיה של מדיניות האלתור הישנה: "יהיה בסדר". "נסתדר בתנועה". רק שמזמן אנחנו כבר לא מסתדרים בתנועה.

השריפה בכרמל והטיפול בה ממחישים במדויק את הבעיות שתוארו. מערכות חירום שאינן מותאמות, מערך כיבוי לא מאומן דיו וחוסר ציוד אלמנטארי. היעדרו של נוהל ברור שיקבע תחומי אחריות ויגדיר מי מרכז את המכלול כולו, חוסר שליטה במערך ההיסעים של הכוחות שהניב תוצאות קטלניות, מלאי חומרי הכיבוי המצומצם ועוד. כאשר נתגלתה תמונת המצב

 העגומה ,עסקו חלק לא מבוטל מאלה שהיו אמורים להפגין יוזמה ותושייה ולקיחת אחריות, בגלגול האחריות לכתפיים אחרות .

הפתרון למשבר בו מצויה המערכת אינו עריפת ראש של שר או בכיר זה או אחר. הפתרון מחייב פעולה בשני מהלכי עומק מקבילים בלתי תלויים. המהלך הראשון הוא בניית מערכת ביורוקרטית ראויה שתבנה נהלי פעולה החפים מתרבות הסמוך. המהלך השני והקשה בהרבה הוא היפוך מגמת ההתייחסות הציבורית לפעולות הסקטור הציבורי. בראש ובראשונה עלינו להכיר בעובדה הפשוטה שהמערכת הציבורית מורכבת מבני אדם וכי הטעות הינה חלק בלתי נפרד מהמין האנושי. אם נפנים זאת, יהיה בכך צעד ראשון לריפוי.

ד"ר עליזה לביא מרצה לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומחברת הספר "התרמיל היהודי