את לא באמת רוצה פמיניזם, את רוצה נקמה
נשים החליפו את השוביניזם הגברי בשוביניזם נשי ויצאו מופסדות: גם ללא שוויון אמיתי וגם שיח עם גברים שנמצאים תמיד במצב מפוחד. ובשביל מה? רק בשביל להתגעגע לימים שבהם היתה הפרדה מגדרית ומינית ברורה יותר? הוא והיא
הוא: כן, תשטפי כלים, אבל לא בגלל שאת האשה
פמיניזם נועד להאדיר ולהשוות את כוחן של נשים, אך לא מדובר בכוח פיזי, שאותו אי אפשר לקבל רק בגלל שסבתא שלך החליטה לשרוף חזיות. ובכלל, גם אם את יכולה להחליף בעצמך גלגל מפונצ'ר וגם אם את מסתדרת עם הדלת – פמיניזם לא נועד "להחזיר" לעַם הגברי על שנים של דיכוי פרימיטיבי, אלא ליצור שיח שיעלים את התכתיבים הלא הוגנים לשני המגדרים. אני לא אשם שיש לי זין ושסב-סבא שלי החליט שלא מגיע לךְ להצביע בבחירות. אם תפסיקי לדחות כל מחווה של חיזור ולפעול מול גברים מתוך עיקרון של "מגיע לו, שיתאמץ קצת", ותצאי מנקודת הנחה שגם את צריכה "לחנך" את הגבר שלך – אולי יהיה לנו על מה לדבר בכל הקשור לשוויון. את וחברותייך העברתן את כל הלחץ שהיה עליכן לכיוונם של הגברים ונותרתן בלי כלום: גם בלי שוויון, וגם עם גברים מתוסכלים שמתנהגים כמותכן מתוך חרדה אינסופית.
"שאני אשטוף כלים?" את זורקת לבעלך. כן, תשטפי כלים. אבל לא בגלל שאת האשה, אלא בגלל שאת חוזרת הביתה מוקדם יותר. ואם זה הפוך – אז שבעלך ישטוף כלים. לא הכל מגיע ממניעים שבהם למי שיש את האיבר שבולט יותר החוצה כך הוא גם שולט יותר על הכל. לך מותר להפשיט אותי במבט, לסטור לי בחופשיות ולצבוט לי בישבן, אבל אם בא לי דוגי אז אני "חזיר שאוהב לשלוט בנשים". במקום לעבוד יחד, הפכת את היוצרות למצב של שוביניזם נשי, וחבל. ככה נותר המקום רק של הציניות והבריחה מרומנטיקה וניהול תקשורת בין נשים לגברים כנציגים של כל העם שלהם, כשבפועל מה שכולנו רוצים זה זוגיות שיש בה נוחות והרגשה טובה ושכל אחד מהצדדים עושה את הכל כדי שגם הצד השני ירגיש טוב.
הבעיה היא, שאת, ככה עם עצמך, לא באמת מאמינה בפמיניזם. מבחינתך, שהגבר ימשיך לממן, לשלם, להגן, לקחת אחריות, לפתוח דלתות ולהישאר לא מחובר לרגשות שלו. ככה, יהיה לך אפשרות להמשיך להתלונן, כפי שאת יודעת נהדר, בזמן שאת מקפלת כביסה מול אופְּרה ווינפרי.
היא: למה לי להתלכלך, להתאמץ, ולנסות להוכיח?
תודות לתנועת הפמיניזם, אני חיה בתקופה של נשיות עוצמתית, שבה אני לא רק יכולה אלא מצופה להיות שווה. היום, כשכבר מותר לי להצביע ויש לי את היכולת לבחור (לפחות על הנייר) בין קריירה למשפחה, אני יכולה לטפס במעלה הסולם ולהתקדם בעבודה, אני תורמת שווה להכנסה בבית, אני יכולה להתחיל עם כל גבר בכל מקום ורשאית ליזום סקס מבלי להיחשב זולה.
האמת היא שזה לא מעצלנות, זה אפילו לא מתוך נוחוּת. דווקא היום, אלו הרגעים שאני באמת מרשה לעצמי להרגיש אשה. על אף שהרווחנו לא מעט מהמאבק והדרך עוד ארוכה להשגת שוויון אמיתי, איבדנו הרבה במהפכה המינית הזאת. התבלבלנו בצרכים וברצונות שלנו, שכחנו ששוויון לא אומר זהות וחפיפה, אלא הזכות לקבל יחס שווה, ללא דעות קדומות וללא משוא פנים.
אז כשסוף סוף פותחים לי את הדלת, כשמזיזים לי כסא, כשסוחבים בשבילי את הקניות, כשפותחים למעני את בקבוק השתייה - זה גורם לי לנדוד לרגע לתקופה אחרת, בה אשה היתה אשה וגבר היה גבר, ולא היה צורך במשחקי כוחות של מי יותר חזק ולמי יש את המילה האחרונה ומי נצרך יותר. כי האמת שכולנו נצרכים כל אחד למשהו אחר.
אני קצת מרחמת היום על גברים, כי באמת אין להם מושג מה אנחנו רוצות: גבר חזק, גבר רגיש, עצמאות, תמיכה, לבד, ביחד, שוויון, ג'נטלמן, גבר גבר, חולצה ורודה, ג'ינס, חליפה, מגולח, שעיר. והאמת שאני קצת מרחמת גם עלינו, אתן יודעות?
- דוד אלהרר-ברוש, יועץ תוכן ושיווק, מנהל האתר סיפורים מקוונים
- עינב דרומי, שף-קונדיטור תל אביבית. האימייל של עינב
לפנייה לכתב/ת 
